דיו מאובק-פרק1

"אוף!" נאנחתי, וזרקתי את העיתון החמישי לערימה בצד.מי היה מאמין שכל-כך קשה למצא עבודה?
נערה בת 16.5 מחפשת עבודה. בייביסיטר, עזרה בשיעורים, כל דבר..מסתבר שאין ביקוש..הכל נועד לבוקר או לכל היום. לנהגי משאיות, טכנאים ומנהלים. אי אפשר ככה.
אין עבודה, אין חברים, אין משפחה..
טוב, נראה איך יהיה ב'זאב'. כן, זה בית-ספר. גם אני לא האמנתי בהתחלה, ומחר אני עומדת ללכת לשם. "היום הראשון ללימודים" הקיטשי. קיטשי עד רמה עמוקה, אני אהיה התלמידה החדשה.
צחצחתי שיניים באנחה, הייתי מתוחה מדי בשביל לאכול, והלכתי לישון.

קמתי בשש וחצי, מוקדם להחריד אחרי החופש והתארגנתי. ג'ינס כחול-כהה, חולצה ירוקה, קפוצ'ון שחור. שיער-אדום וגלי אסוף לצמה יחידה עד אמצע הגב. אני.
אכלתי חביתה, לקחתי את התיק השחור הקטן ליום הראשון של כתה י' ויצאתי מהבית. כל זה לפני שמישהו מהמשפחה מלבד אחותי התעורר. היא יצאה איתי, ומיד פנינו בשני שבילים שונים. אני-ימינה, היא-שמאלה.
מזג האוויר היה חמים ולא נשבה רוח, אני הלכתי עד סוף הרחוב ופניתי שמאלה. מימיני הייתה מסעדה קטנה, משמאלי חנות ספרים משומשים. מעיין כוך קטן ומלא.
אחרי עוד שתי פניות הגעתי לזאב. בניין ענק, לבן מאופק עד אופק ומלא תלמידים- הגיע זמן האזניות. ברגע ששמתי אותן הרגשתי טוב יותר, אותם שירים מוכרים התנגנו באזניי בזמן שהלכתי לכיוון הכיתה בקצה המסדרון. י'6.
נכנסתי והתיישבתי בפינה מאחור, המקום בו אפשר לראות הכל בלי שיראו אותך- אבל כמובן ברגע שנשמע הצלצול והמורה נכנסה, הופנו כל העיניים אלי.
"…וזאת דניס, התלמידה החדשה…." אמרה המחנכת החדשה שלי-אולגה. האמת היא לא הפסיקה לדבר, אבל זה היה השלב שבו השתעממתי והתחלתי להסתכל על הילדים האחרים בכיתה.
היו את הפאקצות במרכז,לא היה קשה לזהות אותן, לפי השיחות השקטות הבנתי שלמתולתלת עם השיער החום שישבה במרכז קוראים נטע. זאת שכולם סביבה. לידה ישבו שני ואלה. בהמשך השורה מאחור משמאלי, ישבו כמה בנים רועשים במיוחד: שי, מתן, יואל ועוד שניים. המקום לידי היה פנוי. את שמות הילדים מקדימה לא שמעתי.
פתאום נקטע הנאום של אולגה בנקישה חזקה על הדלת, ונער גבוה בעל שיער שחור נכנס.
"סליחה הייתי בטוח שעוד חופש, והמיטה החזיקה אותי בתור שבוי" הוא אמר בחיוך.
העברתי מבט מהיר, והגעתי למסקנה באותה שניה שבה אולגה הגיעה אליה. "רון, שב ליד דניס, החדשה" אמרה וחזרה לנאום על טוב, מה שזה לא היה קודם..
הכיסא לידי חרק קצת. "היי, רוני" אמר הנער. מקרוב ראיתי שהעור שלו היה חלק ונקי ועיניו היו אפורות. הוא הושיט יד.
"דניס" עניתי והחלקתי כיף קטן.
"אני יכול לתמצת לך את זה" אמר והצביע על אולגה שהמשיכה בנאום.
"לך על זה"
"זאת שנה חדשה/היא תהיה הכי קשה שהכרת/את תסבלי/תעברי בגרויות-ואם לא אני אשחט אותך בעצמי!"
חייכתי, "עליה אני יכולה להאמין"
"תאמיני".
זה היה הרגע שבו הבנתי את משמעות הצלצול הגואל. חייכתי אל רון ושמתי אזניות שוב, הוא רק משך בכתפיו ופנה לבנים בצד השני.
היום נמשך ונמשך עד שאולגה לקחה אותנו לסיור קצר. והייתה שם בריכה, ואולם מאובזר עד הסוף. חייכתי-לפחות תהיה לי כאן נחמה קטנה.
בסוף היום כבר הצטלצלו לי האוזניים, לא התחבבתי יותר מדי על הבנות בהתחשב בזה שלא הייתי מאופרת ביותר מעיפרון, ודיברתי בעצם רק עם רון, או רוני, ככה הוא הציג את עצמו.
בדרך חזרה הביתה עצרתי ליד חנות הספרים, תוהה אם לחצות את הכביש למאפייה ליד המסעדה ולקנות לאחותי-נועה את הדבר האהוב עליה- קוראסון שוקולד.
בזמן שחשבתי אם להיכנס או לא, וכמה כסף נשאר לי, נפתחה הדלת של חנות הספרים ונחבטה לי בחוזקה בראש בלי אזהרה מוקדמת.