דיו מאובק-פרק 2

אאו, אאו, אאו!, באסה.
הושטתי בעדינות את היד למצח, וריפרפתי עליו בקצות האצבעות עד שהגעתי לנקודה מסויימת והזזתי מהר את היד.
"סליחה, את בסדר?" שמעתי קול מוכר למחצה.
"כן, זה בסדר" עניתי אוטומטית והרמתי את העיניים כדי לראות את רוני מולי.
"היי" הוא אמר.
"היי"
"טוב.. אז.." התחלתי, נבוכה מעט, טוב, הרבה.
"כן" רון אמר ופינה את הדלת.
"האמת שאני הולכת הביתה, לא נכנסת" אמרתי ועקפתי אותו.
"איפה את גרה?"
"עד סוף הרחוב וימינה" עניתי.
"אז אני מלווה אותך" הוא קבע.
"מה?"
"הולך איתך, ככה שלא תהיי לבד"
הסתכלתי עליו בציניות לשניה, אבל זה כאב וכיסיתי את המצח ביד."אני יודעת מה זה אומר, התכוונתי למה?" סיננתי.
הוא חייך אבל אז הסתכל עליי רגע, "יש דם?"
"לא, אני לא מדממת מהר"
"אה"
שתיקה מביכה שררה ואז, "וואו, הייתי חייב את השקט שפה" רון הצביע על החנות הקטנה "אני חושב שהאוזניים שלי עדיין מצטלצלות מהנאום הזה של אולגה"
"הייתי בטוחה שאני המיסכנה. אתה לא שמעת כבר את הנאום הזה?"
"אז אני סבלתי יותר ממך"
התחלנו ללכת בזמן הוויכוח המפורסם 'מי סבל יותר?' ועד שהגענו אלי כבר לא היה זכר לשתיקה הקודמת.
"טוב, אז כאן אנחנו נפרדים"
"ככה? לא תזמיני אותי להיכנס?"
"לא הפעם" אמרתי. ידעתי שאסור לו להיכנס. לא עכשיו, לא בכלל.
"אז נתראה מחר"
"ביי"
"ביי"
נכנסתי פנימה וסגרתי מהר את הדלת. הלכתי לחדר בקצה המסדרון, זה שאני חולקת עם נועה, וסגרתי בשקט את הדלת. ההורים עדיין ישנו.
הסתכלתי על המראה, זאת שמחלקת את החדר לשני חלקים, היה לי סימן כחול על המצח, אכן מבאס אבל שכיח מספיק אצלי. אני אולי לא מדממת מהר אבל כן מקבלת סימנים מהר. ואם אני מדממת, זה מחתכים יותר עמוקים משריטות, ואז אני מצטלקת.
זרקתי את התיק על המיטה הימנית. ויצאתי מהחדר, להכין כמה סנדוויצ'ים לי ולנועה לצהריים.
כשהיא הגיעה עשינו פיקניק בחצר, והחלטנו ללכת למצא מקום קרוב לאכול בו בחורף כשיירד גשם. תמיד העדפנו לאכול בחוץ ולא בבית.
גמרנו לאכול ויצאנו לטיול. הליכה ברגל.
כשחזרנו שמעתי קולות בבית ואור דלק בסלון. אופס.
נתתי לנועה יד והלכנו כפופות לצד האחורי של הבית. בשקט. החלון בחדר שלנו היה פתוח. נכנסנו דרכו ונפלנו על השטיח הבלוי שלנו. זה מהבית הישן. שמרתי אותו אחרי מה שקרה. בכל מקרה הוא הועיל לנו.
'שששששש' סימנתי לנועה עם אצבע על השפתיים. היא הסכימה בהנהון ראש וחלצנו את הנעליים. בגרביים היה קל יותר להסתובב בשקט.
בערך באחת עשרה הם הלכו סוף סוף. בטח יצאו לשתות שוב. נכנסתי לחדר שלהם, המחניק, ופתחתי את החלון כי לאוורר אותו קצת. אחר כך לקחתי כמה כוסות מלוכלכות, ומצאתי שני שטרות של 20 ותלוש לארוחת צהריים. לקחתי את התלוש ושטר אחד להתחלק בו עם נועה. את השני הוספתי לקופסא של אמא על המדף הגבוה. ככה זה, חצי-חצי.
כשגמרתי עם הכלים, נועה כבר סיימה להתרחץ. היא הלכה לישון ואני למקלחת. כשאני הלכתי לישון נזכרתי בתלוש, עכשיו בדקתי אותו. הוא התאים לכמה מסעדות וביניהן זו הקרובה, פלוס, תוקפו היה לעוד כמה חודשים, אז שמרתי אותו בקופסא נעולה בתוך הארון, מוסתרת ע"י מעילים, צעיפים וספרי לימוד. הכל ביחד.
לא אכלנו ארוחת ערב, אבל זה לא היה חדש. לא נורא.
כשנרדמתי הבית היה שקט, הם עוד לא חזרו.