דובדבנים בשלכת (חלק 5)

בניין מעונות מספר 5 (הכניסה לסטודנטים בלבד!)
"יוניון קולג'"
לוס אנג'לס – יולי 2009.

השעה היתה רבע ל-11 בלילה.
הנרי עמד מול בניין המעונות, מסופק אם להיכנס או לא.
המסיבה התחילה לפני שעה. אולי קצת יותר. אולי קצת פחות. אבל בכל זאת, הוא הרגיש טרוד מדי. טרוד מכדי להיכנס. לא מעוניין בלפגוש יותר מדי פרצופים. הנרי היה טיפוס חברותי ופופולארי מאוד, אבל הססן כשזה הגיע לבנות המין השני – במיוחד אחת.
אחת ספציפית.

"אממממממ… אתה מתכוון להיכנס או מה…?"
הלב שלו כמעט צנח לתחתונים כשהוא שמע את זה. הוא הסתובב.

קלואי. פאקינג קלואי אוקונור עמדה שם, לבושה בשמלה בגוון אדום-יין מדהימה. שיערה הבהיר מוטל לאחור בנונשלנטיות. כל גופה משדר חן אינסופי. כאילו השמש טבלה בתוך אגם לקראת השקיעה וצבעה את הרקיע בוורוד פסיכוטי.

"קלו.. קלואי!" הוא סוף סוף הצליח לנער את עצמו למציאות והוציא קול מהפה, שהזכיר קצת קירקור של תרנגול הודו.

היא חייכה.

"איפה החברות שלך? איפה ג'סיקה? בריאנה?" הוא ניסה להישמע ענייני להחריד אבל התוצאה הזכירה יותר מישהו שחטף אגרוף לבטן.

"למה?"

הנרי התחיל לקלל את עצמו בלי לפתוח את הפה.

"לא יודע, חשבתי שפשוט… שתבואי איתן הערב."

היא שוב חייכה את החיוך השובב שלה. הוא הרגיש שבא לו לקפוץ מהגג של האימפייר סטייט בילדינג.

"הן יבואו, אל תדאג…" היא עצרה לרגע, הביטה לצדדים ואספה את שיערה בין אצבעותיה. "פשוט החלטתי להקדים קצת, אתה יודע… גם לי יש הרבה ללמוד ואין לי המון זמן להישאר. אני כנראה אשתה משהו ואצא עוד שעה או אולי קצת יותר…"

הנרי כיחכח בגרונו, מתלבט כיצד להמשיך.

"השמלה שלך נראת נהדר… את נראת טוב".

"הנרי! תודה…" היא ציחקקה.

"אני מתכוון לזה." הוא אמר בכנות.

היא הביטה עליו. "אז…….. שניכנס או שפשוט נעמוד פה כמו שני מאבטחי כניסה שפשוט לבושים יפה? חם פה וזה לא טוב לאיפור שלי…" היא קרצה לו קריצה קטנה שגרמה לבטן שלו לעשות סלטה ריבועית.

הוא הושיט לה יד בהחלטה של רגע, היא חייכה ולקחה אותה.

"סליחה על החוצפה שלי, קרטר… אבל הג'קט שלך הולם אותך לחלוטין ושכחתי להגיד לך."

"לא באמת היית צריכה" הוא צחק. "אבל תודה, זה… נחמד מאוד מצידך."

וביחד, יד ביד, הם עלו במדרגות ונכנסו ללובי המאיר.