דובדבנים בשלכת (חלק 3)

7 שנים אחורה, יולי 2009.
״יוניון קולג׳״,
שדרות רוקפורד, בברלי הילס – לוס אנג׳לס.

״הנרי.״
״הנרי!״
״הנרי בחייך תעצור!״
הנרי המשיך לצעוד במסדרון המוביל לספרייה המרכזית של הקולג׳, מתעלם לחלוטין מקריאותיו של אליוט, חברו לספסל הלימודים.
״הנה אתה!״ אליוט זינק מולו וחסם אותו.
הנרי נעצר, פרצופו משדר אדישות.
״מה יש?״
״אתה מוכן להקשיב לי לשתי שניות…?״ אליוט התנשף בפרצוף סמוק. ״אני מנסה לתפוס אותך מהבוקר וגם את הטלפון כיבית. מה נסגר איתך?״
הנרי עצם את עיניו בעייפות.
״יש לנו שתי מבחנים מחר בערב, שלוש עבודות שאנחנו צריכים להגיש בתוך חודש ותזה אחת שאף אחד עוד לא סיים לכתוב, בטח שלא אתה, אליוט. עוד משהו?״.
אליוט התעלם.
״תקשיב רגע… בדיוק בגלל זה מנסים לתפוס אותך… המסיבה של טוני הולכת להתקיים היום בלילה, אין סיכוי שאתה לא מגיע. עם עומס כזה של לימודים צריך הפסקה מדי פעם, אח שלי! מתי בפעם האחרונה בילית איתנו?…״
הוא נעצר, מסתכל על הנרי בעיניים בורקות.
״אני לא יודע…״ הנרי שפשף את עיניו, מכתיף מחדש את תיק הגב שלו.
״אני מת ללכת, אתה יודע את זה. אבל הדבר האחרון שחסר לי זה להתחיל לזגזג בלימודים. עוד סמסטר אחד על הפנים ואני כבר אעדיף לפרוש בעצמי בגלל הבושה״.
הוא נאנח. ״אני לא רוצה לאכזב את אבא שלי״.
אליוט סקר אותו במבט עקום.
״אני לא מכיר אותך ככה… איפה נער המסיבות המופרע שלי ומה עשית איתו?״
הנרי חייך, כנראה בפעם הראשונה באותו היום.
״יום אחד אני יהרוג אותך בחיי… איפה המסיבה?״
אליוט זינק עם פרצוף מנצח. ״בבניין המעונות מספר 5, מישהו שריין שם את הלובי לכל הערב. כולם יהיו שם. טוני, אליס רוברטס, מורגן וכל החברות שלה, מייקל סופוב ועוד חבר׳ה טובים אל תדאג…״
״סיימת?״ פיזם הנרי. ״אני פשוט די ממהר-״
״חכה!״ אליוט חייך בעליזות. ״יש גם את ההיא ששאלת עליה בשבוע שעבר…״
הנרי נדרך.
״נו, איך קוראים לה… קלייר משהו לא?״
״קלואי אוקונר?״ ירה הנרי.
״כן! זאתי.״ אליוט התבונן בו בציפייה.
גלגלי השיניים במוחו של הנרי החלו להסתובב במהירות. יש עליו כמות מוגזמת של חומר ללמוד, זה בטוח. מצד שני, הוא שם עין על קלואי מהרגע הראשון שרגלו דרכה בקולג׳. הבחורה המחוננת, המוכשרת, שמעגל חברותיה הקרובות דחה במהירות כל ניסיון של קירבה אליה מבחוץ.
״יש לה חברות מוזרות״ מילמל אליוט בפיזור.
״בכל אופן, נראה אותך היום בערב אלוף!״ והוא התהלך משם.
הנרי נשאר נטוע במקומו לעוד מספר רגעים. הוא ילך. הוא לא יוותר על ההזדמנות הזאת, לא עכשיו, כשהוא כל כך קרוב.
הוא הכתיף מחדש את תיק הגב שלו ושם פעמיו אל הספריה, מהורהר.