דובדבנים בשלכת (חלק 1)

הוא ישב שם בקצה השולחן, חיכה לה שתגיע.
״היא בטוח תאחר״ הירהר לעצמו. ״כרגיל״.
הדליק סיגריה.
הסתכל מסביב.
התנועה בכביש המקביל לבית הקפה ״אלפונסו״ התנהלה לאיטה בעצלנות. כמעט בלי חשק.
מציץ בשעון.
המחוגים מצביעים על 7:35.
הוא ריפרף במבטו על בית הקפה המוזנח שבתוכו ישב. שעות הבוקר אמורות להיות העמוסות ביותר, אך לפעמים נדמה שהלקוחות הפוטנציאליים מעדיפים להיות קבורים במיטה בשעות האלו של הבוקר מאשר לשתות את הקפה הדלוח שמוגש במקום.
הוא חייך לעצמו במרירות.
מלצרית צעירה עם חיוך משונה ניגשה אליו.
…״משהו לשתות אדוני?״
הוא נעץ בה מבט עייף.
״אני מחכה למישהי״ הפטיר. ״תודה לבינתיים״.

היה לו הרבה זמן לחשוב על זה. להנרי.
בן 27. כבר הרגיש שמיצה את הכל מהכל.
כל מה שילד ממשפחה מבוססת יכל לבקש ויותר.
לגדול בחלק הנחשב של בברלי הילס, בית ספר פרטי יוקרתי, קולג׳ שרק בעלי קשרים מתקבלים אליו.
ואז טיול ארוך. לאן? לאן שרק אפשר. כי למה לא? אם התוכניות שלך בחיים לא מושפעות מחשבון הבנק אז פשוט תלך, אף אחד לא יעצור אותך. ובטח לא את הנרי.
לברוח הוא רצה, מהתחושה החמוצה שכל מה שיש לו לא באמת שייך לו. כל ההישגים שצבר במהלך בגרותו הרגישו אפסיים. מבחינתו, הוא בסך הכל פריבילג שנולד בזמן הנכון למשפחה הנכונה. עם זוג הורים שרצו להביא ילד בודד רק כדי שיוכלו להלעיט אותו בכל מה שרק אפשר, בשביל הרקורד.
ילד אחד מפונק להחריד, כלב, בית בגודל של אחוזה וצי רכבי יוקרה אדיר, גאוותו של אביו.

…אבל מה כל זה שווה בלי אהבה…?
ולמה תחושת הריקנות מלווה אותו כמו סלע במשקל 20 טון שיושב לו על הלב?

הוא כיבה את הסיגריה בדיוק כשהדלת נפתחה.