דברים שלא רציתי לשמוע

הם היו שונים מאוד. הם ידעו זאת מההתחלה. ההבדלים ביניהם היו עמוקים מדי, ברורים מדי, ראוותניים מדי. אבל הוא ראה את החיוך התמידי והתמים שקרן מפניה, והביישנות הנשית שאפפה אותה והוא נמשך אליה.
היא ראתה את ביטחון העצמי שבו; האופן שבו דיבר אליה, עיניו נעוצות בשלה, בוחנות אותה ומרוכזות בה, החיזור הבוטה והלא מתפשר שלו והיא נמשכה אליו.
הם התעלמו מההבדלים ביניהם ונסחפו אל תוך הקשר הלא ברור שלהם. הם נזהרו לא להיכנס למערכת יחסים אך המתח המיני ביניהם היה מובהק. היא רצתה לראות אותו וחיפשה אותו תמיד בעיניה, הוא היה מוקסם מהאישיות הכובשת שלה וקשה היה לו להתרחק ממנה.
אך גם היכרות של חודשים לא מבטיחה לך הכרה עמוקה של הבן האדם השני, גם אם נראה לך שאתה כבר הבנת מי הבן האדם שעומד מולך, החיים מבטיחים לך סטירות וצלצולים כדי להתריע לך שאתה טועה.
הם לא ידעו איך נכנסו לתוך זה, לשיחה הזאת, אך שניהם היו עתידים להתחרט עליה.
"אני ימני בדעותיי," הוא הצהיר בפשטות.
"הנחתי זאת…" היא ענתה ובראשה ידעה שהתעלמה מהמחשבה הזאת הרבה זמן.
"אני אישית חושב שמחבל צריך למות. אני לא חושב שצריך לתת לו הזדמנות ללכת לכלא, לעשות תואר ואז להשתחרר כאילו לא קרה דבר."
"זה לא רק המחבלים שמקבלים את ההזדמנות הזאת," היא אמרה לו. "גם רוצחים ואנסים."
"למה שחייל שיורה במחבל שהרגע הרג את החבר שלו צריך ללכת לכלא?"
"המחבל הזה היה שרוע על האדמה פצוע ללא שום אמצעים להגן על עצמו, הוא היה חסר ישע. אין שום סיבה לחייל ללכת להרוג אותו כשהוא לא מהווה סכנה יותר לאף אחד. אין לו זכות לקחת את החוק לידיים ולעשות לו משפט לפי ראות עיניו."
"המחבל דקר והרג את החבר שלו, אל תגידי שהוא חף מפשע-"
"אני ממש לא אומרת שהוא חף מפשע ואני לא מגינה על המחבל, מה שאני אומרת לא קשור אליו בכלל. אני לא חושבת שבן אדם, במקרה הזה חייל, אמור לקחת את החוק לידיו ולעשות כרצונו. מה שמצופה מבן אדם שנושא איתו נשק זה לירות כשיש סכנה, לא כדי לרצות את היצרים הפנימיים שלו."
"אני מאבטח ואני יכול להגיד לך שאני יכול לירות במחבל שאני רואה שדוקר בן אדם אחר-"
"זה כשיש סכנה לבן אדם אחר. המקרה של החייל לא היה כזה למרות כול ההצטדקויות הטיפשיות שהוא ניסה להגיד לשופט שהוכחו כלא נכונים."
"תאמיני לי שכול המדינה תומכת בחייל הזה גם אם הם לא אומרים זאת בקול רם. ביבי לא היה יוצר את ההמולה הזאת סביבו אם הוא לא היה נכנע ללחץ של התקשורת העולמית."
"כולם יודעים שהמדינה תומכת בחייל, עם כול ההפגנות התמיכה שהם עורכים לכבודו-"
"אם הילד הזה, החייל, ייכנס לכלא בגלל שהרג מחבל שהרגע דקר והרג אנשים חפים מפשע, איזה מסר זה שולח לאנשים בישראל? איך הורים ירצו לשלוח את הילדים שלהם לצבא שאין לו בעיה לעשות משפט משפיל ולזרוק את הילד שלהם לכלא, ילד שרק ניסה להגן על המדינה שלו? למה שילדים שמסיימים תיכון ירצו בכלל להתגייס?"
"הצבא והמדינה צריכים להראות לישראל ולכול העולם שיש לו כללים, שיש לו מוסר כולשהוא, שיש לו מצפון. הוא לא יכול להתנהג בדיוק כמו שמחבל מתנהג וללכת להרוג בן אדם חסר ישע שבאותו רגע לא מאיים על בן אדם אחר. אסור לחייל לירות במישהו ששוכב על הרצפה פצוע רק בגלל שהוא רוצה לנקום בו."
"את אומרת לי שמגיע לבן אדם שבא ודוקר ילדה בת 13 שישנה בבית שלה, לחיות?"
"אני אומרת שמגיע לכול בן אדם משפט, ואין זכות לאף אחד מאיתנו ללכת להרוג מישהו ששוכב על הרצפה חסר ישע. אם לכול אחד מאיתנו היה את הפריבילגיה ללכת לנקום כול פשע, העולם שלנו היה נמצא בכאוס מוחלט."
הוא הביט בה.
"האם אני יכולה ללכת להרוג מישהו שאנס את אחותי? או מישהו ששיסף לחבר שלי את הגרון כי הם התקוטטו בבר?" היא שאלה אותו. "לא, זה לא מתפקידי לשפוט את הבן אדם הזה. בגלל זה יש מערכת צדק."
"זה לא אותו דבר," הוא אמר. "מחבל הוא מישהו עם שנאה בלב שבא להרוג יהודים ובמידה והוא נכנס לכלא, האנשים האלה משתחררים בעסקאות וחוזרים לרחובות כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר. איך את חושבת שהמשפחות השכולות של הקורבנות שלהם מרגישים לגבי זה?"
היא נשענה בכיסאה והקשיבה לו.
"אני הייתי לוחם. לחמתי בשג'עאייה, וכשאני רואה בעינית של הרובה שלי מישהו בבניין מכוון אליי ולחברים שלי טיל ולידו מציצים שני ילדים קטנים, מה את חושבת שאני אעשה? אגן על החברים שלי או אתן לו להפיל עלינו את הטיל הזה בשעה שהוא סומך עלינו שלא נהרוג שני ילדים קטנים שהוא בעצמו סחב לבניין הזה כטקטיקת הסחה? אני יודע שהתקשורת העולמית מוציאה אותנו מפלצות-"
"אני לא מאמינה לכול דבר שאני קוראת בעיתונות," היא הבהירה לו. "ובכללי אני מבינה את מה שאתה אומר אבל אתה מבין שהילדים הקטנים האלה הם רוב הסיכויים נגררו לבניין הזה בלי שום מודעות למה שיקרה? שהם תמימים וחפים מפשע?"
"אז את אומרת שהייתי צריך לתת לחברים שלי למות בגלל שהאנשים האלה סוחבים ילדים קטנים למלחמה?"
היא שתקה ולא ענתה אבל בליבה חשבה שהיתה רוצה לראות נימת חרטה בקולו, חרטה על העובדה שהרג ילדים קטנים שלא היו קשורים ללחימה, אבל היא לא ראתה זאת.
"תראי, אני מכבד אותך," הוא אמר. "ואני מכבד את הדעות שלך. אנחנו עושים פה דיון ענייני לכול דבר, ותאמיני לי שלא הייתי מתחבר איתך אם לא הייתי מכבד אותך. את מאמינה לזה נכון?"
היא הביטה בו, בחנה אותו לרגע ארוך.
"נכון?" הוא שאל שוב ודחק בה.
"נכון," היא חייכה אליו מעט.
אבל היתה מועקה בליבה, וצל כבד נפל על פניו גם למרות שניסה להסתיר זאת. שניהם לא ציפו לזאת, שניהם אמרו דברים שהשני לא רצה לשמוע. הם רצו להתעלם מההבדלים ביניהם, אבל כעת ההבדלים האלה זהרו בצבע בוהק וזועק כשלטי חוצות, הם לא היו מוסווים יותר, לא ניתן היה לקבור אותם יותר.
הם הבינו את הבן האדם השני קצת יותר, שמעו דברים שלא רצו לשמוע.
ולפתע, זה שינה הכול.