דברים שגיליתי בגיל 30

"החיים הם פשרות" אמר האיש שלא התפשר אף פעם, "אתה עוד מעט בן 30". רציתי לענות, אבל לא מצאתי את האומץ. חשוב לזרום ותנועה היא אנרגיה. אבל לפעמים אני פשוט מסתכל לצדדים, ומתייאש.

משהו לא זורם לפעמים, קורה. עברה שנה ואולי הייתי מנותק. אבל לא ממנה. הגשם לא הפסיק לטמטם לי את הראש וזה בכלל קיץ עכשיו באמסטרדם. לפחות היין החליק ואחריו גם השאחטה. ובדיוק כשחשבתי ששאחטה היא מה שהיה שחסר, ראיתי איך היא נוגעת בו. שם בכיכר לדספליין. אולי רק אמרו שלום קצר, אבל ראיתי את העיניים, איך הן מסתכלות. הן היו גם מסתכלות עליי ככה פעם. החיבוק הזה עדיין כואב בי לפעמים.

לפני שידעתי שאמסטרדם רומנטית אם קופי שופ זה שם של מוזיאון, וצ'יפס במיונז זו אומנות (האמת אומנות), אספר את הסיפור מההתחלה:

היא ילדה, זאת התארסה, ואני.. מחכה לאחת. בראש שלי יודע איך היא נראית ואפילו איך הצחוק שלה נשמע. אז למה היא לא מגיעה כבר!? שם שיר באוטו שיגרום לי להרגיש מגניב. אמורה לרדת כל דקה. אם היא תאחר מקווה שהיא תמציא תירוץ יפה. מקוריות זו תכונה יפה..

הכירו לי אותה. תמיד חשבתי שאפגוש את האחת במקרה, ואפילו פגשתי כמה במקרה. אבל הפעם זה אחרת, זו הרגשה מבפנים. אתה יודע שאתה עומד לצאת לדרך, בלי בדיוק לדעת איפה היציאות. נכנסת לאוטו. יפה מכל נוף.. כך שבכל מקום שאטייל בעולם ארגיש בבית..

אז אתה עצמך, ומקווה שזה יצא בסדר. או לפחות שלא תצטרך לספר על הסיגריה שהגנבת השבוע. אבל זו היתה מסיבת רווקים אז מותר. וחוץ מזה קוק אף פעם לא הלך טוב לבדו..

המלצרית מגיעה ואיתה היין. מחליק בגרון ואפילו השיחה. תשובה נכונה, בדיחה במקום, מזל.. הלכתי על חבל דק שם, שלא תחשוב שאני גזען, שובניסט, אנטיפת, נרקומן, או נאצי. קלישאה אבל מתנשקים. הלשון הזו חמה כל כך.. והירך הזו.. נמלה יכולה להחליק עליה. רגע, נזרום היום לסקס? ברור שלא.. ברור שהלוואי.. "דייט בסקס ראשון?" אני שואל.. ואז היא צחקה.

כמו סינבד על מרבד משוק הפשפשים, שוכב על המיטה אבל בעצם מרחף חצי מטר באוויר. לא מאמין, ואני חשבתי שהמזל הולך רק עם הטובים. הראש גמור כי אם בד"כ 51% ממנו שמור לבחורות, עכשיו המד עומד על 99%. מתכון בדוק לבעיות. ולא רק המד עומד.. אני שלה.

רק שלא תגיד איזה משפט. איזה משהו שלא יסתדר. אבל מי אני שאשפוט? שתגיד מה שבא לה. אולי זה ממקום טוב? אולי היא נפגעה בעבר? שקרים אף פעם לא באמת עשו את זה. תדייקי, כנות זו תכונה כובשת.

נעים מאוד, מלחמה. מתווכחים. קולות מורמים, בסים רועדים ודמעות נוטפות. בכולם יש חסרונות. חיכוכים.. אנחנו חיים ביקום ולא בריק. אבל עדיין לכל אחד יש מקום משלו. למדתי להקשיב.. בעיקר לעצמי. ללמוד.. אבל בראייה ביקורתית. והביחד? תשאלו אותה, כי אני כבר לא יודע למי להאמין.

שם באמסטרדם העפתי לה אחת ועוד עם החלק המעליב, לפחות בראש שלי. החיבוק הזה היה יכול להיות שלוש שניות קצר יותר. הפה נפתח, מתדהמה כנראה, אבל קול לא יצא משם. היא נשקה לו לשלום על הלחי, אולי גם הוא לה, והנה היא חוזרת אליי בריצה קלילה, כמעט ריחוף.. הגנבתי לה מבט לעיניים. הן תמיד היו כחולות כמו הים, אלא שפתאום הבנתי שלים אין אופק.

אולי הם שכבו פעם, אולי הם לא. הוא היה נראה מוכר, בטח מאיזו מסיבה. לא בטוח איזו אבל בטוח שהייתי שיכור. פעם אחרונה שהייתי לא שיכור במסיבה היה בכיתה ז' (איך לא נישקת אותי אז קרין!). ראיתי אותה מתנתקת ממני לאט. זו היתה ההרגשה הכי גרועה שהרגשתי מאז אולי המכות שחטפתי, גם בכיתה ז', איזה זין.. אתה לא יודע כלום אמרו לג'ון סנו ממשחקי הכס. רק עכשיו הבנתי למה הם התכוונו.

במיטה בדירה שששכרנו ברובע המוסלמי באמסטרדם (שם זול יותר), מנסה לדבר על כל דבר חוץ מאותו המפגש בכיכר לדספליין. שתי דקות שיחה ואני כבר יורד לה, מזל שפות מסיים פטפוט, "איך גומרים פה בעולם הזה!?" היא שואלת, אולי צועקת, ואז נרדמת.

חזרה לארץ, לדירה, עם הכלבה, והשכנה הכלבה מלמעלה. עניינים במסלולם, בעבודה התחלתי להרגיש יותר בטחון, החברה הגיעה להישגים, אפילו הייתי פנוי לפעמים לכתוב קצת. הסקס היה חזק כרגיל או מהרגיל. אם היא היתה מבקשת הייתי גם משתין עליה (אבל רק במקלחת מגעילים). היא מתעוררת בחוזקה באמצע הלילה.. חלמה עליו? או שאני בתוך סיוט?

למה הוא היה חייב להיכנס באותו בוקר לחדר הישיבות.. כן, אותו בחור מאמסטרדם, ג'ל בשיער (של חוחובה נשבע). "תכירו," מישהו חשוב אבל ממש לא חשוב מכריז, "זה השותף החדש של החברה".

כל דבר עשוי ממשהו וכולנו עשויים מאותו דבר. ובכל זאת, כל אחד הוא ייחודי. שנאתי אותו מהרגע הראשון. למה הוא היה חייב להיות כל-כך מגניב!? שמרתי את אוייביי קרוב אליי, כמו שכתוב באמנות המלחמה..

ניגשתי אליו. עבודה, עאלק. הוא אמר שאני נראה מוכר ועניתי אמסטרדם. "נכון, אתה החבר" "כן, הכרנו בג'יידייט" שיקרתי. "25 שקל הכי חכמים ששמת באינטרנט" הוא החזיר. שנינו צוחקים, שנינו סבלנו בצבא, ושנינו לא סובלים את ההורים. מגניב..

רק שנים של כוס, ציצי והטרדות מיניות יכולות ללמד אותן לחקור ככה. איך היא גילתה? שניה של שקט במטבח, ופתאום הפלורסנט מאיר רק עליי. "איך היה היום בעבודה? אתה נראה מהורהר" היא שואלת. "סתם, דרכתי על סיגריה יחף כששיחקנו פוסבול". לפחות הייתי מקורי בשקר. אני מרגיש הכי יפה שאני משקר, או שאולי גם זה שקר? שאחטה מהג'וינט, ואני יורה חזרה. "אה נכון, ראיתי את הבחור הזה היום, ההוא שפגשת באמסטרדם." זה שבטוח היה לך משהו איתו, ובטח לא היית מתנגדת שוב. רציתי לומר.. אבל שוב שתקתי. הסתכלתי עליה וראיתי רק את הצד המעליב, הפעם את שלי.

כרגיל מאחר, אבל אתם יודעים, האיחור של היום הוא הסטנדרט מחר. אדון בוס גם הוא יודע, שאם אני לא חותך מפה לגוגל, תוך שבועיים אני כבר על הכיסא שלו. או לפחות זה מה שסיפרתי לך אמא בארוחת שישי. הולכים לאכול צהריים כל החבר'ה במשרד, כולל אותו ידיד-שותף מאמסטרדם. איזה כיף, כל אחד יספר למה יותר כיף לו בחיים, כשבכלל לכולם חרא.

שותפים זה שם אחר למתחרים. בעולם של פוליטיקה ותככנים, למה שלא נקרא להם "גב יפה לדקור" או "בוגדים שיש לנו כימיה טובה איתם עד שיבוא אינטרס אחר ונמציא תירוץ"? אתם יודעים מה, למה שלא נקרא ככה גם לזוגיות?

הוא מדליק סיגריה. הזדמנות מצוינת לבדוק. אבל שוב, כרגיל, לא אוזר את האומץ. "תגיד, פעם שכב.." וכל מה שיוצא לי מהפה זה פעם כבשתם, בכדורגל, כאילו.. "הולך לשתות בירה בערב" הוא זורק. "למי איכפת שבבוקר יש שיחת ועידה. האמריקאים האלה, קצת נימוס הרבה זיון שכל, הם במילא לא מסוגלים עלינו." שותפים לקפה, ומשחילים את האמריקאים תוך כדי. כבר כמעט חברים.

יש לו חברה עכשיו. רצינית. "בוא נאכל ארוחת ערב ארבעתנו" יכול להיות שזה מה שהוא אמר? "בכיף", יכול להיות שזה מה שעניתי!? פה חשדתי. ההיסטוריה יודעת, ההווה לא שוכח והעתיד לא סולח. אבל בלי קצת טעויות מה הטעם בכל החיים האלה!?

מה נכין? פסטה ודגים? מנסים להחליט במסדרונות האינסופיים של מבצעים ופרצופים מחייכים. קופסאות מזון אבל בעצם מצבות לבעלי חיים על גבי עצים כרותים. מילא המחיר היה שפוי.. כמובן שחברה שלו בכלל לא אוכלת דגים, אבל לא נראה שהיא אוכלת משהו בכלל.. היא נראית כאילו הארוחה האחרונה שלה היתה לפני שנתיים, בגיל 18.

"ממי, מגיע למלח?" "חיים, תפתחי את האדום בבקשה". נכנס יין יצא סוד. אם אשאל עכשיו, בטוח אקבל תשובה. מסתבר שהם הכירו במסיבה בצפון, היא מסוממת הוא שיכור. גנבו לה את הפלאפון, גילה שזה המנקה וכמובן שיצא הגיבור. כמובן שהרגשתי באותו רגע מסורס כמו כלב בערוץ הכלבים. למה הם מחליפים מבטים כל הזמן!? פתאום השיחה מגיעה אליי. "כן עוד יומיים בן 30, אולי נטוס לאנשהו". תיזהרו מהאוכל שם הם אומרים. אבל אני כבר עם הקיא בפה.. שילכו הביתה. אבל לשאחטה תוכניות משלה, והספה שותפה לפשע..

הן מתנשקות. אנחנו בוהים. עכשיו אני כבר משוכנע שהמזל לא הולך רק עם הטובים. מנסים להיראות כאילו אנחנו בשליטה אבל מהר מאוד הספה מכילה ארבע דמויות וכבר לא יודעים מי זה מי. עוברים למיטה. זו חורקת, היא גונחת והתמונה נופלת. מסתכל דרך המראה, הרזונת הזו הגזימה, חושב בזמן שאני דופק אותה. שתיהן גומרות. חיים שלי חוזרת אלי, והמרחק מאמסטרדם נראה פתאום קצר מתמיד. מנחית אותו על פלוטו. איזה דגל נתקע? דגל ההוללות הדמוקרטית.. נשמע קצת כמו ארגון טרור, אבל זה מה בדיוק מה שהלך שם.

שקט במיטה. איך אפשר להירדם מרוב אנדרלין, שלא נדבר על זה שלא החלפנו מצעים בכלל. קם להדליק את מה שנשאר במאפרה. ערוץ האופנה פתוח עדיין וכבר בא לי עליה שוב. "איך זה קרה?!" אני מנסה להבין. "לא יודעת.. גם אני הייתי מופתעת". תשובה מעניינת. "תגידי אבל שכבתם פעם, נכון?" שואל ומרגיש סוף סוף אמיץ, כמו צ'אק נוריס. "ממי, לא.. אבל תודה. יומולדת 30 שמח".