גרבי ברך- פרק 1 (ניסיון)

פעם, הוא היה נוהג לספר לי שהבקרים בהם הוא היה מתעורר לצידי היו הבקרים הטובים ביותר שיכל לדמיין. לדעתי, בוקר טוב נמדד על פי גודלה של כוס הקפה, ועשן הסיגריות שפוגש את קרני השמש הראשונות.
אולי זו הסיבה שמעולם לא היינו זוג, והקשר ביננו לא הפך לשאיפה. אבל ידעתי כמה הוא אהב לראות אותי מתהלכת ברחבי הבית בגרבי ברך וחולצת טריקו רחבה, והוא ידע כמה אני נהנתי מהספק שהרגשות שלו כלפיי יכולים להתגבר על החרמנות יום אחד.
אז המשכנו להיות שותפים בדירה הקטנה, לפחות עד שאני אסיים את השירות הצבאי והוא יקבל את התואר שלו בקולנוע.

"אני בבית!" צעקתי והנחתי את התיק הכבד על הרצפה באנחת שחרור. יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן.
"אז רן, ספרי לנו באיזה שיטות השתמשת בשביל לענות את החיילים שלך השבוע." תומר נעמד מאחוריי כשאחת מידיו החזיקה מצלמת וידיאו המכוונת אלינו והשנייה הצמידה את גופי אל גופו בחזקה. "האם גזר הדין היה הוצאה להורג או שהסתפקת בלהשאיר מישהו שבת?"
"זרקתי מישהו לכלא כי הוא קיבל את פניי עם מצלמה אחרי שבוע שלא הייתי בבית." צחקקתי והתמסרתי למגע שלו.
"אני יודע שאת רגילה לכך שבצבא כולם מקבלים את פנייך בפחד," שפתיו רפרפו על צווארי באיטיות משגעת. עצמתי את עיניי לרגע מענג וצמרמורת נעימה עברה בגופי. "אבל עליי אין לך כל השפעה."
"מה אתה אומר לי בעצם?" הסתובבתי והוא נשען על הקיר בחיוך שובב. התקרבתי אליו מעט ועיניו הגדולות לא זזו מעיני לרגע.
"שאת חייבת מקלחת" תומר צחק את הצחוק המתגלגל שלו ואני הוצאתי לו לשון ונכנסתי אל חדרי.

מה שאני אוהבת אבל שונאת בתומר, זה את היכולת שלו לסתור את עצמו באופן מושלם. רגע אחד הוא היה הבחור המושלם, הבחור בעל הזיפים והעיניים בצבע הנחושת, זה שכל הבנות באוניברסיטה מזילות עליו ריר, הבוגר, החכם. ורגע אחריו, הוא חוזר לצחוק כמו ילדון תמים וטוב לב, עושה שטויות, יוצא להרפתקאות ומצלם כל דבר שנראה לו קצת יותר עמוק ממה שאדם אחר יוכל לשים לב. בחיי לא הייתי מסוג הבחורות שמסוגלות להשאר זמן רב במקום אחד מבלי להשתגע, אבל הוא פשוט לא צפוי, וזה מה שגורם לי לרצות להכיר אותו יותר ויותר. יש לי הרגשה שהוא יכול לשנות את העולם.