געגועים אל דניאל
בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. הוא מת. הוא. האדם הכי חשוב לי. לא אבא. לא סבא. הילד הזה היה כל עולמי. צחוקו הוא שירת המלאכים, והנגינה שלו טובה מנגינתם של הגדולים בהיסטוריה. קול בכיו מעציב יותר משל המלאכים. ועכשיו הוא איתם, עם אלה שדומים לו, והוא אף טוב מהם.
הוא, דניאל, אני אתגעגע…
פניו הן הכי יפות שראיתי, וחיוכו ממס לבבות.
הו, דניאל, דניאל.
אני מתגעגעת לכל מה שקשור בו, בדניאל.
הוא עטף אותי באהבה כמו שאיש לא קדם לאהוב.
כל יום בא לבקרני, ועכשיו איננו.
אוליי הייתי צריכה לבוא איתו, ולמות במקומו?
הו, דניאל דניאל.
היית ילד, עכשיו מלאך,
וזה לא ישנה דבר.
תמיד אהבתי אותו,
את דניאל,
ותמיד אוהב.
גם ששבר את ליבי בהתחלה,
היה לי ניצוץ תקווה,
והוא התגשם.
הוא כל כך עזר…
לבי שייך לו.
ומותו לא ישנה דבר.
אני כאן בשבילו.
לא בשביל לנחם איש. אוליי רק את עצמי.
אבל הגעגוע, הוא הורג אותי.
הו דניאל, דניאל, מדוע יצאת לטייל ברחוב?
דניאל…
למה שלי זה קרה, רק קיבלתי כסא גלגלים, ולו אתה,
אדם טוב ממני, מת?
רק שבוע כל זה קרה,
אבל זה מספיק כדיי להתגעגע…
תגובות (2)
עצוב!!!!!!!!!!!!!!!!
כן….
אבל איך הכתיבה שלי?
זה מה שחשובב!!
לא?