געגועים.

כשהייתי בת מגיל שנתיים תמיד הייתי הולכת לחוג ריקודים סלונים.
ובשנתיים האחרונות שלי בחוג, היה לי את בן הזוג ש-
1) היה הכי הרבה זמן איתי.
2) הכי רציני, והכי אחי בשבילי.
3) הכי חשוב בשבילי.
הוא ואחיו הגדול היו בחוג הזה יותר זמן ממני, כי שניהם גדולים ממני בכמה וכמה שנים טובות.
הבן זוג עצמו עצמו בשנתיים, ואחיו? אני לא יודעת. לצערי.
שניהם רקדו מדהים. ולרקוד איתם היה כמו אלוהיות עצמה.
תמיד הייתי קטנה ותמימה, ומאז ומתמיד החשבתי אותם לגדולים ממני, חכמים, רצינים, וכך היו.
למרבה הפלא האח הקטן, היה הרציני מבין השניים, בעל החזות הנבונה והנחושה.
בעוד שאחיו הגדול, שרקד איתי פעם או פעמיים, מאז ומעולם היה חייכן וטיפיל'ה מעצבן, נונדיק, אבל אופטימי.
שניהם היו בשבילי אחים גדולים.
ואת זה אני אומרת מכול הלב.
מכולו, כולו, כולו.
ובזמן האחרון אני ממש מתגעגעת אליהם, ואפילו חלמתי עליהם לא פעם. חלומות טובים, או סיוטים שנגמרו במותם.
לא מזמן, התחלתי לחשוב על חזרה לחוג, אבל אז הגיעה השאלה מי יהיה הבן זוג שלי? כי לא נראה לי ששניהם יסכימו לכך.
אני יודעת שהקטן עדיין רוקד אבל השני? לא יודעת, ואין לי מושג ירוק.
אבל אני מתגעגעת אליהם, ואני רוצה להיות איתם, אחים, בני זוג, או סתם ידידים.
געגועים.
מילה חזקה.
יכולה לגרום, לבכי, כעס, חולמנית, אהבה שמחה כולי…
אבל אני רק יודעת, שאני מתגעגעת ושלי אכפת.
לא יודעת מה איתם.
אבל אני מתגעגעת.
מאוד.
הנה חלום אחד שחלמתי. או שנראה לי שחלמתי. כי הכול שם היה מוחשי. לחלוטין:
" יעל קומי !" הקול המוכר והחצי לא מוכר, צעק את זה לאוזני.
" שתוק אריק.." אמרתי והתהפכתי לצד השני.
הוא הקים אותי בכוח, בעודו רוטן: " למה אני?! למה לא דני?!"
שיפשפתי את עיייני.
"אריק?!" הופתעתי
" אהא" נהם.
" אללה קומי!" אמר לי, לבשתי את החצאית שלי, ורק באותו הרגע הבנתי שאני לבושה אך ורק בגופייה רפויה תכולה עם תחרה.
" תן ללבוש חולצה" התחננתי.\
" מספיק לך זה" אמר ונעץ מבט.
" המף…."
יצאנו בריצה מהבית, מנסים לשמור על שקט בכדי לא להעיר אף אחד.
ברגע שהיינו שניי מטר מהאוטובוס אליו היינו צריכים להיכנס,
הוצאתי את ידי מידו בחוזקה, ושאלתי רועדת מקור
" לאן? למה?"
הוא רק שתק, ונתן לי את המעיל שלו.
אבל בחוסר רצון.
" למדת משהו…"ר אמרתי
הוא רק פלט נחרת בוז
נכנסנו לאוטובוס צהוב כזה, וכול ילדי הכיתה שלי ישנו בו, חורפים כאילו אין מחר, וגם חברים וחברות שלי היו שם.
מלחיץ.
הסתכלתי סביב במבט מולחץ.
" בואי איתי" אמר, משום מקום מדרגות הובילו מטה, אך לא אל כביש, אלא אל אולם ריקוד.
שמלה כתומה ( כמו זו http://www.google.co.il/imgres?num=10&hl=iw&tbm=isch&tbnid=cA_0sq4Md6VcFM:&imgrefurl=http://simania.co.il/group.php%3FgroupId%3D489&docid=dMIpWq0Mv61OOM&imgurl=http://simania.co.il/images/groups/489.jpg&w=600&h=900&ei=-pUnUPruL6Kj4gSe34HICg&zoom=1&iact=hc&vpx=4&vpy=294&dur=2852&hovh=275&hovw=183&tx=51&ty=148&sig=102981603133938905314&page=3&tbnh=149&tbnw=94&start=45&ndsp=25&ved=1t:429,r:5,s:45,i:244&biw=1280&bih=709)
נחה על כיסא.
אריק חייך.
לבשתי אותה במהירות.
מוסיקת סמבה הופיעה משום מקום. הוא הצמיד אותי אליו, ורקדנו רקדנו ורקדנו.
יכולתי להרגיש את נשימותיו, את ידו על גבי, ואת חיוכו הרגשתי יותר מכול.
הנה זה החלום.
:)