געגועים-4

באוטובוס עצמו, הילדים התחילו להתעורר ולברר מה הם עושים פה לכול הרוחות.
אחת הבנות שישבה מאחורה, ראתה את המדרגות המוזרות.
" היי, כולם!" היא צווחה. כולם הפנו את פניהם אלייה, והסתכלו על המדרגות בהפתעה.
" מי יורד אז?" נשמע השאלה.
ילדה ג'ינג'ית, בעלת עיינים כמעט כחולות, בהירות כול כך, שיכלתם לחשוב שהן שקופות. שמה היה לאנה.
" אני" אמרה, פוסעת בפחד לכיוון המדרגות.
* * *
" אני!" שמעתי את לאנה אומרת בפחד למעלה.
אריק הרפה מגופי, וסימן על שפתיי שאשתוק.
הנהנתי.
הוא אחז בידי ומשך אותי לכיוון אותם המסדרונות שאליהם כול כך כעס כשהלכתי לשם.
"מה?" שאלתי.
הוא פנה שמאלה,
ואז ימינה,
ואז שוב שמאלה,
ואז ירדנו בירידה,
ואז נתקלנו בקיר. פנינו ימינה,
ויצאנו אל האוטובוס.
כולם הסתכלו עליו ועליי, במבט מאוד מאוד מאוד מופתע.
" יורדים" משכתי באוזנו.
" אווץ'." אמר.
רצנו אל אותו המקום ממנו עלינו באותו הרגע.
תוך כמה דקות מצאנו את עצמינו באותו האולם, לאנה הקטנה מסתכלת בעיינים פעורות חסרות צבע,
אז היא ראתה אותנו.
ואז היא צווחה.
ואז היא נפלה.
" למה כולם נופלים?!" הירהרתי.
אני ואריק רצנו לקחת את המסכנה.
" את מפילה אנשים ויולין, תפסיקי" אמר בחיוך.
" רואים לי ויולט, סיגלית, ולא כינור, טמבל אחד. ואני לא אשמה שאני כזו יפה" גיחכתי.
הוא חייך.
אני חייכתי.
הוא רקן כלפיי.
שמתי אצבעי על שפתיו.
" שש, אחר כך, גאון"
הוא נסוג. לא נעלב, לא עצוב, משהו אחר.
" אתה משהו אחר" מלמלתי. בעודי מרימה את לאנה.
" תודה" אמר, מנסה
לחכות את קולו של אחיו.
" אתה…" לא המשכתי את המשפט.
שאגה עמומה קטעה אותי.
" וואט זה הל" שאלתי את אריק.
הוא הפיל את לאנה לריצפה, והחוויר