געגועים.

היא מתגעגעת .
לחום. לתחושה , לחיבוק שהוא יוצא מהמכונית . לזה שהיא לא רעבה . לזקן שלו , לחיוך. לתחושה שהיא יותר מטובה. לחוסר הפחד לדבר עם נדיה , כי מה זה בעצם משנה אם היא תפוסה ? לאמונה שהכל יהיה בסדר , כי יש מישהו שאוהב אותה . לסוד שהוא רק לה.
חיוכים של חברות שלה שהיא מספרת מה קרה בלילה הקודם , לצחוק שומר הסוד.
ללהיות בחורה , בחורה באמת , להיות ברומן אמיתי.
לנשיקות , לנשימה , לצחוק. להרגשה שהוא מסתכל עליה ואוהב את מה שהוא רואה.
לידיעה שהיא בשלב בחיים שהכל מצליח לה. לזה שהוא בא רק בפער של שבועיים , לקלות שבה היא השיגה אותו, לחוסר מאמץ .
לבקרים שהיא מקבלת ממנו אסמאס, לתמונות מהמקומות שהוא הולך אליהם . לתחושה שהיא בסדר . היא בסדר.
לנשיקה מתחת לבית , לאומץ שלה , לתחושה שהיא מתחילה לטוות את הסיפור שלה , שמשהו מתחיל , נע , נושם, שואף , מחזיק. את הידיים שלה , את הפנים שלה, מלטף את השיער , את הברך , מחזק אחיזה בירך , ל- "את עושה לי את זה כל כך "-לתחושה שהיא באמת עושה.
להישג הזה של לצאת עם מישהו שגדול ממנה במחזור חיים . 8 שנים זה לא סתם. לידיעה שזה אפילו הרבה. אבל ששם , בסיפור שלהם , זה לא נראה לה חשוב בכלל . ושאהבה מגשרת על הכל. לא ?
לא.
כי הוא אומר לה איך היא צריכה להיות.
היא שונאת אותו על זה שמלמד אותה שאין אף אחד שהוא מושלם , ובכנות , היא מאוד גאה בעצמה שהיא סוף סוף מתפרקת . סוף סוף נותנת לעצמה להתאבל.
להתראות ספארו היא לוחשת בלב שלה, למרות שכנראה תכתוב שוב , ושוב ושוב , עד שמישהו אחר ימלא את המחשבות שלה.
נדיה מדהים,אבל הוא לא יהיה שלה.
ובינתיים היא רק זוכרת רגעים קטנים שצובטים אותה בנשמה .
מבט של סיגל , שני , נועה של סתיו .תחושה שהיא נכונה.היא נכונה. נכונה.

רק לא בעיניו.