גן עדן – פרולוג
אני צוחקת כל כך חזק, עד שכואבת לי הבטן, ואני תופסת אותה בחוזקה כדי שלא תפוצץ. לאחר שאני סוף סוף נרגעת, אני נשכבת על הדשא שעדיין רטוב מעט מהטל, ומפנה את מבטי אל רנטו. הוא מחייך אלי, ומתחיל עוד פעם לצחוק, ולכן גם אני צוחקת עד שאחד השכנים צועק עלינו, אך זה גורם לנו לצחוק עוד יותר. אהבתי לשחק עם רנטו, למרות שאסור לי. אני אוהבת להתעורר מוקדם, לפני שגברת קלייבן מתעוררת, להתגנב לגינה ופשוט לצחוק עם רנטו, ואז כמה דקות לפני שכברת קלייבן אמורה להתעורר, להתגנב חזרה לתוך ביתי. אני אוהבת לחשוב שהגינה היא מין גן עדן קטן ופרטי שלנו, וששום דבר לא יכול לקחת אותו מאיתנו. אך כמובן, גן העדן שלנו לא יכל להמשך לנצח.
תגובות (2)
אהבתי , נשמע ממש חמוד, ההתחלה דיי מעלה בי עצב , אבל כנראה זו רק אני, (או שלא ), תמשיכי כך ! D:
אמממ אהבתי את הקטע עם הצחוק אבל שמעי, יש פה משהו לטעמי לפחות שהוא קצת יותר מידי קיצ'י. קשה לי לראות את זה מתפתח לסיפור טוב. מה שמאוד נהניתי ממנו זה הרקע, הבית הגינה, הגברת, ההתגנבות… אבל משהו בסיפור אהבה הזה… מתוק מידי אולי? אה ואני גם נהניתי מהכתיבה, בייחוד בשורות הראשונות. יש משהו בקול של הדוברת שם שנשמע אמיתי, כנה ומעל הכל מעניין מאוד.