גן התפוזים הקטן

אני מביטה בתמונה שבה ברווזים שוחים באגם
שקט ,נעים, רגוע..והוא הבטיח לי שייקח אותי לשם
אבל עכשיו הכל ריק ואני שוכבת , מביטה בשמיים
אני מציירת בעננים את כל הימים היפים ..
ומחכה לו , ללוחם היקר שלי , שיקח אותי
מכאן ויביא אותי אל גן התפוזים הקטן…

אנחנו בשם יחד נשחק ונטעם מכל תפוז
כי לכל אחד יש טעם מיוחד שונה ..עד שהוא
שוב אותי יחבק ואת ליבי ינשק ..נער ונערה
מאוהבים, בני שש עשרה ..חוצים את השדה
שיגיע אל אותו פרדס התפוזים שבקצה…

עד שהוא נאלץ ללכת ממני ..לאותו מקום שאולי
הפך את אהובי לחלום?
..שם ממנו לא חזר הנער.נערי שלי.. יודעת שהיה
הוא אמיתי ולא חלום , יודעת שהוא היה איתי
כאן, באותו מקום.
הבטחתי שאחכה לו לעולמים ..

וכך חלפו להן שנים
ועכשיו יושבת כאן אישה בת שמונים
כבר חולה וגוססת..שיערי.. לבן ..יודעת שאיננו
כאן..הלך כבר מזמן והשארתי אותי בודדה..

אך לא עוד .. יושבת אני על נדנדה
נופלת אני ממנה ..ועכשיו שנינו מתים..
אך אנחנו נשארנו בתוך אותו הגן , שבו התאהבנו
גן התפוזים, שלנו.