גם בסוף העולם- פרק 3

גם בסוף העולם- פרק 3

-דונג שיי ואני היינו מתכתבים כול יום. כול בוקר הוא היה הראשון שאמר לי בוקר טוב, והאחרון שאמר לי לילה טוב.
הייתי מספרת לו על היום שלי, על החיים בפנימייה, על החברים הלימודים והחוגים, והוא היה מספרת לי על המשפחה שלו, על החיים שהיו לו בקוריאה ועל החלומות שלו.
שהייתי מגיעה לבקר אותו במסעדה, בזמן ההפסקות ושלא היו לקוחות הוא היה מלמד אותי קוריאנית, לפעמים היה לוקח גיטרה, שר לי ומלמד אותי שירים.
שהייתי לבדי, הייתי חוזרת על הדברים שלימד אותי והייתי לומדת מהאינטרנט שירים ומילים כדי להפתיע אותו בשיעורים.
מאז שפגשתי את דונג שיי השתנתי, הסתכלתי על העולם בצורה שמחה יותר, וכול בעיה שצצה בדרכי לא דיכדכה אותי ולא גרמה לי לוותר. התחלתי להתאהב בו, בבחור קוריאני בן 20, שהיה גדול ממני בחמש שנים. שהתכתבנו הוא היה רומז לי שהוא מעוניין, אך שהיינו לבד, רק שניינו, חוץ מפלרטוט קל הוא שמר על הקשר שלנו בתחום הידידות בלבד.
שהתחלנו לדבר על נושאי גיל ובית ספר, הוא היה אומר תמיד שהוא כבר זקן ושהיה רוצה לחזור לגיל שלי. ידעתי שהעובדה שאני צעירה ממנו מפריע לו. לא בגלל שהתנהגתי כילדה, ולא בגלל שחמש שנים זה הרבה מידי, אלא בגלל שאנחנו פשוט במקומות שונים בחיים, אני עדין תלמידה, והוא כבר גבר עובד שצריך לחשוב על העתיד שלו.
אבל למרות הכול דונג שיי הפך להיות החבר הכי טוב שלי, אדם שאני יכולה לדבר איתו על הכול, ולבכות על כתפו על כול צרה שנקלעה בדרכי.קיוותי שככה נישאר לנצח, אבל בחיים האמיתיים שום דבר לא נמשך לנצח….-

"דונג שיי!" נופפתי לו בידי שראיתי אותו עומד בפתח המסעדה. הוא סובב עליי את מבטו, ועל הפרצוף העצוב שלו עלה חיוך קטן, "מה קרה?" שאלתי שהגעתי אליו, "כלום" הוא העלה חיוך על פניו, "רוצה לצאת לסיבוב?" שאל מניח את תיק הגיטרה על גבו, "אתה לא צריך לעבוד?" שאלתי, שמה לב שהוא לא במדי בטבח שלו.
"לא, סיימתי להיום" אמר ותפס את ידי "בואי" משך אותי ואני נגררתי אחריו.
הוא לקח אותי לגן שעשועים לא רחוק מהמסעדה ושם המשכנו את שיעורינו כרגיל, רק שהפעם כשהיה שר, קולו נשמע עצוב כול כך עד שכמעט והתחלתי לבכות מלשמוע אותו.
ניסיתי לדבר איתו, לשאול אותו מה קרה, אבל הוא רק המשיך לשיר, מתעלם ממני לחלוטין.
"קים דונג שיי!" קראתי שוב, ושוב זכיתי להתעלמות. עצרתי רגע ושאלתי את עצמי, מה אני צריכה לומר או לעשות כדי שהוא ישים לב עליי, משהו שימשוך את צומת ליבו..
"אופה!" אמרתי בקוריאנית, מילה שהיה שילוב של אח גדול ו..חבר, זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי במילה הזו לידו.
הוא עצר באמצע השיר והסתכל עליי, ונראה שנבהל מעיני הדואגות ומהדמעות שעמדו בהן.
"מה קרה לך?" שאל אותי מודאג
"מה קרה לי?! מה קרה לך! אני מנסה לדבר איתך כבר חצי שעה ואתה לא שם לב עליי בכלל!" נעמדתי ואמרתי בקול יותר עצבני ונזקק ממה שרציתי.
"אני מצטער…" הוא אמר ונעמד גם כן, "זה פשוט…" הוא ניסה להתחיל להסביר אך המילים נתקעו בגרונו,
"מה קרה לך? למה אתה כול כך עצוב היום?" התקרבתי עליו והנחתי את ידי על לחיו, הוא הסתכל עליי רגע במבט שבור "לא היית צריכה לבוא היום.." אמר לבסוף.
"מה?" קולי נשבר, נרתעתי והרמתי את ידי, אך הוא תפס אותה והצמיד אותה ללחיו בחזרה
"הכול היה יכול להיות יותר קל אם לא היית באה" אמר ודמעה זלגה מעניו על ידי
"מה לעזאזל הולך פה? מה קרה לך?!" התחלתי לאבד את הסבלנות שלי,
הוא הוריד את ידו מידי ואני הורדתי אותה לצד גופי והמשכתי להסתכל עליו, מחכה להסבר.
לפתע הוא הרים את ידיו ובתנועה מהירה הצמיד אותי לגופו, עוטף את כולי בזרועותיו,
זו היתה הפעם הראשונה שדונג שיי חיבק אותי, שהיינו כול כך קרובים, הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז ופשוט עמדתי שם עם ידי לצידי גופי בזמן שדונג שיי חיבק אותי, מצמיד אותי לגופו כמה שאפשר.
"אני עוזב" הוא לחש באוזני לבסוף. הרגשתי את גופי מתקשה למשמע המילים שידעתי שיגיעו יום אחד, אך עדיין לא הצלחתי להתכונן לבואן.
"מתי?" שאלתי בקול שקט, רועד.
"בעוד פחות משבוע" לחש עד שכמעט ולא שמעתי. הרגשתי את הדמעות יורדות וכבר לא ניסיתי להחזיר אותן בפנים, הרמתי את ידי ועטפתי אותו, נמחצתי לגופו מנסה להתחבר עליו, מנסה להפוך לחלק ממנו, כך שלא נצטרך להיפרד.
עמדנו כך, מחובקים, דקות ארוכות שקיוויתי שישארו לנצח, ואז הפלאפון שלי צלצל.
התנתקנו אחד מהשני באי חשק והסתכלתי על פניו, למרות המבט העצוב שלו ופניו הרטובות, הן עדיין נראו כול כך מלאכיות. הוצאתי את הפלאפון שלי ועניתי לשיחה.
"איפה את?" שאל אותי המדריך שלי מהפנימייה.
"אני בתחנת האוטובוס מחכה שיגיע, אני מניחה שהוא מאחר קצת" אמרתי בקול שלוו , מבינה שאני כבר מאחרת לחזור.
"אוקי, תחזרי מהר. אני אשאיר לך קצת אוכל מארוחת הערב" אמר
"זה בסדר, אני לא רעבה"אמרתי, ובאמת שלא הרגשתי רעבה, למרות שלא אכלתי כול היום.
"אני…צריכה ללכת"אמרתי בקול רועד שניתקתי את השיחה, והדמעות התחילו לזלוג שוב.
"אני אלווה אותך לתחנה" אמר מנסה לעלות חיוך על פניו ומוחה את דמעותיי.
התחלנו ללכת, הלכנו לאט ומשכנו את הזמן, כול הדרך שתקנו ואני תפסתי את זורועו ונתלתי עליה רוצה להיות קרובה עליו כמה שאני רק יכולה.
הגענו לתחנה מהר משרציתי,וחיכינו לאוטובוס. שהגיע, חיבקתי אותו חזק שוב והסתובבתי לעלות, אך הוא תפס אותי, בבת אחת סובב אותי והצמיד את שפתיו לשפתי, הוא נישק אותי בתשוקה והרגשתי שהעולם סביבי נעצר, עד הרגע שנהג האוטובוס קטע אותנו ושאל אותי אם אני עולה או שהוא יכול להמשיך לסוע. התנתקנו ואמרתי לנהג שאני עולה עם דמעות בעיניים, והוא הנהן.
"תשמרי על עצמך" הוא ניסה לחייך שוב, חיוך עצוב.
"תשמור על עצמך" לחשתי לו בחזרה,הוא מחה את הדמעות מפני שוב ואז הוריד את שרשרת הכוכב שהייתה תלויה סביב צווארו, "זה קמע המזל שלי" אמר ושם אותה על צווארי, "אני לא יכולה לקבל את זה" אמרתי, אפילו שרציתי לשמור את המזכרת הזאת ממנו.
"קחי את זה, הקמע הזה תמיד הביא לי מזל, וגם כשהוא הלך לאיבוד הוא תמיד חזר עליי בסוף, תשמרי עליה ויום אחד אני בטוח שהיא תחזור אליי, ואת תהיי איתה" לחש באוזני
"(אל תלך! אני אוהבת אותך!) לחשתי לו, בוכהgajimala ! salanghae"
הוא חייך, חפן את פני והניח נשיקה נוספת על שפתי "אני חייב" אמר, עדיין לוחש
עליתי לאוטובוס, ובזמן ששילמתי לנהג שמעתי אותו אומר מאחורי בשקט " אני לעולם לא הצליח להבין איך ילדה בת 15 הצליחה לשגע בחור בן 20", התשבתי בכיסאי והסתכלתי עליו מבעד לחלון עם דמעות בזמן שהאוטובוס החל לסוע.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את קים דונג שיי.