גם בסוף העולם- פרק 2

גם בסוף העולם-פרק 2

"הוא מסתכל עלייך" אנה אמרה.
"אז מה?" ניסיתי לשמור על פרצוף אדיש ולא לחייך כמו ילדה קטנה.
"אל תשחקי אותה! רואים שאת רוצה אותו" אלכס צחקה
"לא אני לא!" מחיתי
"ברור שלא, אז אל מה את חושבת כול הערב? את מאוד שקטה היום!" קייטי בחנה את פני האטומות.
"אני חושבת על זה" חיפשתי תשובה מהירה "שהאוכל טעים, ושאתן גומרות לי את כול הסושי!" אמרתי ברוגע ולקחתי את החתיכה האחרונה עם הסלמון.
"איך החיים בפנימייה?" שאלה אנה ואני הודיתי לה בליבי על כך שהחליפה את נושא השיחה.
"בסדר, כרגיל, יש לנו יותר חזרות של להקת המחול וזה מתנגש לי לפעמים עם קבוצת השירה, אבל זה טבעי לפני הופעות" אמרתי
"ואוו בנות כבר תשע וחצי, אני חושבת שעדיף שנזוז" אלכס אמרה אחרי שהסתכלה על השעון
"כדי שנזוז לתפוס אוטובוס, איך את חוזרת?"קייטי שאלה אותי
"אימא אמרה שהיא תגיע,אני אתקשר עלייה תכף, בואו נזוז" אמרתי ולקחתי את תיקי.
התקדמנו לכיוון היציאה והוא טיאטא את הכניסה לקראת הסגירה, הבנות יצאו לפני והוא עצר בעדי, מניח את המטאטא בדרכי, "mashisoyo?" שאל וכשראה את פרצופי המבולבל אמר שוב "היה טעים?", צחקתי "ne gamsahapnida" חייכתי לו כשאמרתי 'כן תודה' בקוריאנית. הוא חייך אליי בחזרה "אני שמח" אמר, "למה?" שאלתי, "כי אם היה לך טעים זה אומר שכנראה תחזרי לפה שוב" הוא עשה צעד נוסף לכיווני וסגר את החלל בנינו כמעט לגמרי, הרגשתי את הסומק עולה על פני, לא ידעתי מה לומר.
הוא צחק "אני מקווה שניפגש שוב בקרוב" אמר ובלגן את שערי בידו הימינית, "שהיה לך לילה טוב" הוא שוב חייך את החיוך המהפנט שלו ואז הסתובב ונכנס לפנים המסעדה.
יצאתי החוצה "מה לקח לך כול כך הרבה זמן?" קייטי התלוננה עד שראתה את הסומק על פניי, "אוו.." היא אמרה בשובבות, "מה עשית שם?" צחקקה.
"כלום" עניתי והודיתי לאלוהים על זה שהפלאפון שלי צלצל באותו רגע.

"נו אז איך היה היום?" אמי שאלה שנכנסנו הביתה
"היה כיף, הרבה זמן לא התראנו ארבעתנו ביחד" עניתי בהתלהבות מוגזמת.
"באמת? איזה יופי. ואיך האוכל? שווה לבדוק את המקום?"
"כן האוכל ממש טעים" אמרתי והרגשתי שפני שוב מאדימות, "אולי נלך ביחד בהזדמנות" היא אמרה מדליקה את הטלוויזיה.
"אולי…טוב אני חושבת שאני אלך לישון, אני ממש עייפה" אמרתי ונכנסתי לחדרי במהירות. החלפתי בגדים ושטפתי את פני מהאיפור, לחיי עדיין היו סמוקות קצת ואני חייכתי לעצמי.
"לילה טוב" אמרתי לאמי ונכנסתי למיטה, ולמרות שניסיתי לחשוב על דברים אחרים, ברגע שעצמתי את עייני רק דבר אחד נמצא במוחי, המחשבה עליו…המחשבה על דונג שיי גרמה לי להרגיש שמחה, אושר כלשהו, שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

–מאז אותו ערב פעם בחודשיים לפחות הייתי יוצאת מהפנימיה, לפעמים לרופא, לפעמים סתם לטייל, והייתי נכנסת למסעדה הזו. הייתי מתישבת על הבר, ואני ודונג שיי היינו מדברים וצוחקים עד הזמן שבו הייתי צריכה לצאת לתפוס אוטובוס בחזרה לפנימייה. דונג שיי היה בן 20, גדול ממני ב-5 שנים, הוא הגיע מקוריאה לארץ לפני פחות משנה ומאז הוא עובד במסעדות אסיאתיות כטבח, זה היה כול מה שידעתי עליו בהתחלה.
ואז, הקבוצה שלי בפנימייה קיבלה עונש, ובמשך ארבע חודשים לא הרשו לנו לצאת מהפנימייה חוץ מסופי השבוע בבית, שאז כמובן לא יכולתי לסוע עליו.
ארבעה חודשים מאז פגישתינו האחרונה, העונש נגמר ושוב היה לי תור לרופא.–

"תודה! להתראות" אמרתי לנהג האוטובוס מחייכת וירדתי בתחנה הקבועה שלי, זו שצמודה למסעדה.
התחלתי להתקדם לכיוון המרפאה, אך מסיבה מסויימת הסתובבתי לאחור והסתכלתי לכיוון דלת המסעדה, דונג שיי ישב למרגלות המסעדה ושר לעצמו בעיניים עצומות. התקדמתי לכיוונו וחיכיתי שהוא יפסיק לשיר. "annyeong" אמרתי שסיים, הוא פקח את עיניו וחיוך התפשט על פניו כשראה אותי
"היי הרבה זמן לא התראנו" אמרת "כן, מצטערת" אמרתי למרות שלא הייתי צריכה להתנצל, הוא הסתכל עליי מחכה להסבר ואני רק עניתי "בעיות בפנימייה, סיפור ארוך" צחקקתי, הוא הנהן והסתכל קדימה, על המכוניות החולפות בכביש.
"מה שרת עכשיו?" שאלתי מסתכלת על פרופיל פניו, עבר כול כך הרבה זמן מאז שפגשתי אותו לאחרונה, וכמעט שכחתי כמה יפים תווי פניו
"זה שיר של להקה מפורסמת בקוריאה" הוא חייך והסתכל עליי בעינו הקטנות, "תשיר לי?" שאלתי בתמימות של ילדה קטנה, הוא חייך למראה הפרצוף החמוד שעשיתי לו, "בטח" אמר והתחיל לשיר בקול מלאכי:

neon mudji, hangsang eolmana, neol sarang ha neunji"***
gakkeumsshik, ajik meon, mirae kkaji buranhae haji
geokjeong hajima neol gwerob hajima, naegen wanbyeokhan saram ingeol
summan shwi eo do, hwajang anhaedo, neon areum dawo, nun busheo”

(את תמיד שואלת אותי עד כמה אני אוהב אותך,
לפעמים את חסרת מנוחה בנוגע לעתיד הרחוק,
אל תדאגי, אל תטרידי את עצמך, בשבילי את בן אדם מושלם,
אפילו כשאת רק נושמת, ללא איפור, את יפה ומסנוורת..)

haru e hanbeon man neol saenggakhae"
deo isangeun andwae, akkyeo dul geoya
himdeul eobtdeon haru ye sunshine geudaeman
isseo jun damyeon O.K. geugeollo dwae"

(אני חושב עלייך כול היום,
לא יכול לעשות יותר מזה,אני אשמור את זה,
קרני שמש ביום קשה,
כל עוד את שם בשבילי, זה בסדר, זה יספיק,)***

קולו היה רגיש ועדין, הוא שר בצורה שונה ממה ששמעתי עד היום, הוא סחף אותי, ולמרות שלא הבנתי את המילים כל כך הוקסמתי מהצורה שבה הוא שר וידעתי שהוא מתכוון לכול מילה.
הוא סיים לשיר והסתכל עליי, מחייך ומחכה לתשובה,
"אתה שר מדהים!" הסתכלתי עליו בעניים המומות, "תודה, אבל זה לא היה כזה מדהים, זה רק השיר" הוא צחקק
"שכחת שהקוריאנית שלי לא שוטפת במיוחד?לא הבנתי על מה השיר, אבל כן שמעתי אותך",
"תודה לך" הוא צחק, ואז הסתכל לתוך עיניי, שוב כול כך קרוב.
הסתתי את ראשי בחדות ובדקתי את השעה, "אני חייבת לזוז.." אמרתי, קמתי אך הוא תפס את ידי והושיב אותי שוב לצידו, "לפני שאת הולכת.." אומר בקול קצת לחוץ, "אולי אני יכול לקבל את המספר שלך?" אמר ושוב ישר את מבטו אליי, סומק עז עלה על לחיי ואני התפללתי שהוא לא יראה את זה כול כך, כי כבר התחיל להחשיך, "אמ.." מלמלתי חושבת, "את לא חייבת את יודעת" הוא אמר וקם על רגליו, מושיט לי יד לעזרה,נאחזתי בו וקמתי, "אני יודעת.." עניתי בקול שקט, "אני מבין" הוא חייך, "פשוט.. רציתי לדבר איתך יותר מפעם בכמה חודשים" אמר ופתח את דלת המסעדה להיכנס פנימה.
"חכה" תפסתי את זרועו והוצאתי עט מתיקי, הפשלתי את שרוול חולצתו ורשמתי את המספר שלי על זרועו, מוסיפה לב קטן ליד שמי, הוא הסתכל עליי וחייך.
"אז…נדבר" חייכתי עליו בבישנות, "חכי" אמר ותפס את זרועי, הוא הפשיל את שרוול הז'קט שלי ולקח את העט מידי, הוא כתב 10 ספרות על זרועי, בדיוק באותו מקום שבו אני כתבתי על זרועו וצייר לב קטן ליד שמו, כמו שאני עשיתי. "זה לא הוגן שלך יצא לצייר עליי ולי לא עלייך "חייך והחזיר את העט לידי "נדבר" אמר בחיוך ונכנס למסעדה.
התחלתי ללכת לכיוון המרפאה, ולא יכולתי אלא לחייך כמו ילד קטנה בכול פעם שהסתכלתי על זרוע ידי עלייה כתוב [קים דונג שיי ♥ 0537621446]