גם אלף משפטים לא יכולים לתאר את אהבתי-הקדמה
זה אותו המקום שנפרדו דרכינו.זה אותו המקום שכל הרגשות הכואבים חוזרים אלי אחרי שנתיים של בכי ממושך וגעגוע בלתי נשלט,געגוע חסר מעצורים.
זה קרה לפני שנתיים אבל זה מרגיש שזה קרה לפני כמה דקות,הצעקות,הבכי והפחד.
"רוצי מנור!" הוא צעק והביט בי עם עיניים עצובות
"אבל..אבל מה איתך?" שאלתי מתנשפת בכבדות,לא יכלתי להשאיר אותו פה,לא יכלתי להיות לבד. "אני אסתדר רוצי!" הוא צעק והסיר את ידו מידי
"אני לא יכולה להשאיר אותך פה." אמרתי בבכי
"אני אסתדר,לכי," הוא אמר בשקט וליטף את דמעותיי במהירות,הבטתי על העבריינים שרצו לעברנו והבטתי בעינייו של רועי "אני אוהבת אותך." אמרתי במהירות ורצתי משם עם דמעות,משאירה אותו לבד.
מאז לא שמעתי ממנו.האשמה תוקפת אותי כל פעם,פחדתי לחשוב שאולי הוא מת בגללי.פחדתי לחשוב בכללי.
עברתי בסמטה החשוכה בתקווה לראות אותו פה,בתקווה לראות את עינייו הירוקות שהיפנטו אותי כל פעם מחדש.כבר שנתיים שאני מתלהכת במקום הזה בתקווה לראות רמז או סימן כלשהו אליו
אבל אלוהים אוהב לראות אותי סובלת. העולם אוהב לראות אותי בוכה.
הדלקתי את הסיגרייה שבמשך שנתיים החזיקה אותי,ההרגל הדפוק הזה בא כשהרגשתי ריקנות וכך גם ההתמכרות לאלכוהול ולסיגריות.
אני יודעת שאם הוא היה פה הוא היה מתאכזב אבל זה מה שהחזיק אותי,מה שדחף בי עוד קצת תקווה שלא קיבלתי מאף אחד. לחשוב שלפני כמה שנים לא הייתה מאושרת ממני ועכשיו אני מתהלכת ברחובות עם דמעות ושברון,פסיכולוגים ותרופות לא עזרו למצבי,ידעתי שמצבי ישתפר כשהוא יחזור אלי,כשהוא יחזור אל לבי.
תגובות (0)