גל של רגש | 4(ירדנוש)

'לבוא לאסוף?' אני שואל בפעם האלף דרך הודעה בפלא שאיבדה כל משמעות.
'כבר אמרתי לך לא…' אני לא צריך אפילו לפתוח אותו. זה שם. פתוח.
'טוב, אני אבוא עוד עשר דקות' אני שולח לה חזרה ומרים את המפתחות לאוטו מהשולחן הקטן במטבח. אני מחייך לעצמי. צפצוף של הודעה. שיזדיינו. אני משאיר אותו בבית.
אני יוצא החוצה ובצעדים מהירים ונסיעה חלקה מקדים בחמש דקות לסיום המשמרת שלה. אני מחליט להתענג על העובדה ואני נכנס לקנות גביע.
"בא לי על ווניל מקופלת, שוקולד, ואותך על מגש של כסף, מאמי" אני לוקח הכל בקלות. היא יוצאת מהחדר האחורי ומצטרפת לבחורה בדלפק.
"עומר? אמרתי לך לא לבוא" היא מסננת ומסדרת את השיער החום שלה מחדש, בקוקו גבוה. אני מחייך.
החיוך יורד משפתיי כשאני מבחין בבחור יוצא אחריה מהחדר האחורי.
"ומי… הצפלון?" אני ציני, כמובן. היא מחייכת במבוכה.
"ז'אק, הוא עבר לא מזמן… ומחר אני אראה לו את העיר" היא אומרת. ז'אק. שם פלצני.
אני מגחך.
'שיהיה בהצלחה…. צפלון" אני מסמן לה לבוא. היא נאנחת ומנידה בראש. אני נכנס מאחורי הדלפק ומוציא אותה, על הידיים.
כשאני מכניס אותה למכונית ונוסע אני נזכר ששכחתי את הגלידה.
אני מחייך. היא צוחקת עלי וזורקת כפכף.
"תגידי תודה, בזכותי לא נאנסת." אני מכריז בגאווה שטותניקית.
הכפכף השנייה. הייתי צריך לראות את זה מגיע.