גל של רגש | 3(ירדנוש)

נקעתי את הרגל.
קצת מטופשת הסיבה שלי, אבל זה פשוט ככה. עומר, תמך בי. הוא היחיד שתמיד שם לב לדברים הקטנים האלה. לאנחות הקטנות, לכאבים… לרגשות מיותרים. רק לאחד הוא לא באמת שם לב. ולפי דעתי זה האחד שהכי חשוב.
"את בטוחה שאת מתכננת ללכת בכל זאת?" הוא שואל אותי. הוא מסיע אותי לעבודה. כי אני רוצה. ולא יעזור המילים שלו. אני מהנהנת בראש כי אני יודעת שהוא רואה דרך המראה שלו. הוא מחייך.
"את עקשנית, את יודעת?" הוא אומר. או, תראו מי שמדבר. אני מגחכת. הוא מחייך ומסובב את ההגה בפנייה מוכרת.
הוא יוצא ממושב בנהג ופותח לי את הדלת. אני מחייכת ויוצאת. אני מסתכלת עליו. מהשיער השטני המלוכלך, עד לעיניים הירוקות והשרירים השזופים. אני ממקדת את המבט בשפתיים העבות והבשרניות שלו. בלי שאני בכלל שמה לב אני מצמידה את שפתיי לשפתיו. הוא בשוק לא נורמאלי, אבל בסופו של דבר הוא סוג של הודף אותי.
אני שבורה, כי ידעתי שזה יקרה.
"זה… לא יפגע בידידות שלנו, נכון?" אני שואלת אותו לאחר כמה דקות של שתיקה בהיסוס.
"לא, זה לא יפגע בחברות שלנו" הוא עונה לי ומצמיד אותי אליו בחיבוק מוחץ.
כשהוא עוזב, אני יודעת לא לתת לדחפים לשלוט בי.
אני נכנסת לגלידרייה בה אני עובדת. משמרת רגילה.
לנקות את המחשבות. לנקות. לנקות.