גלים- שכבות התגוננות (פרק 15)

היא מנענעת בראש שלה לשלילה ואני מתאכזבת.
הפנים שלה מחכות למשהו, משהו שירעיד את העולם שלה, משהו שיסביר לה מה קרה, למה, איך, מתי.
"אני מצטערת." אני אומרת לה כשאני מבחינה שהעיניים שלה נצבעות בדמעות.
היא מושכת באף שלה. "את בסדר, זה בסדר." היא לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה.
"חשבתי ש… חשבתי שאת תדעי מה קרה לו… זאת אומרת, את… את מצאת אותו." היא אומרת בקול חלש מדיי.
"חשבתי שאני ידע."
אנחנו שותקןת.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" היא שואלת אותי.
אני מהנהנת כשפניי שמוטים לרצפה.
"איך מצאת… איך מצאת אותו?" היא שואלת בקול מת.
אנחנו מתבוננות אחת בשנייה, יודעות שזה יהיה כואב מדיי, לשתינו, לעכל את המילים שיש לנו להגיד.
"חזרתי מהבית ספר, ולא שמעתי כלום פשוט. התיק שלו היה זרוק בכניסה, לא באמת חשבתי שמשהו קרה, אז פשוט המשכתי לאמבטיה, לא ידעתי שזה יהיה כול כך פוגע. פיזית אפילו. כשפתחתי את הדלת."
אני עוצרת לרגע ומעכלת המילים שלי.
"כשפתחתי את הדלת." אני חוזרת, "זה היה כאילו אני והוא מדברים, הוא היה מולי, העיניים היו סגורות, הוא היה… הוא היה רק יוני, הרגשתי את הנשמה שלו עדיין באוויר. ואז, זה לקח שתי שניות עד שצרחתי.
אני שומעת את זה." אני עוצמת עיניים בחוזקה ומבינה למה היא לא מפסיקה אותי.
"אני… אני הורדתי מעליו את החבל, והשכבתי אותו על הרצפה." אני מסתכלת למעלה בקיר הלבן ומתחננת למשהו שיפסיק אותי.
"אני לא זוכרת שום תקופה שבכיתי ככה. אבל עדיין, כשהייתי מעליו, הוא היה עדיין הוא. ו…. ולמרות זה כול המציאות שלי נשברה. כי ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא יהיה שם תמיד."
כשאני גומרת. אני מגלה שכול הפנים שלי רטובות.
הצוואר שלי, אני מרגישה בתוכו את הדפיקות לב המהירות שלי.
"איך נפגשתם?" אני שואלת ואני מגלה על הפנים שלה חיוך של זיכרון.
"תמיד היינו חבורה, אני, דניאל, עומרי והוא. זה לא שמאז היה בינינו משהו, לא היה כלום." היא מסבירה.
"זה היה ל״ג בעומר אחד כשהיינו בי' , כול הלילה החלפנו מבטים ובסוף…״ היא מנסה להסתיר את החיוך המקסים שמתפשט לה על הפנים וממשיכה. ״בסןף הלילה ישבנו שנינו על המזח, באיזשהו שלב
הוא הסתכל לי בעיניים ואז פשוט הבנתי שאני אוהבת אותו יותר ממה שנדמה לי ובלי… להגיד כלום הוא פשוט נישק אותי. זה היה… זה היה מדהים.״
אני מחייכת.
אנחנו ממשיכות לדבר.
היא זוכרת כול פרט מהפעם הראשונה שלה איתו.
היא אומרת שזה היה מושלם מדיי, אני לא נרתעת לדבר על זה איתה. הכול מרגיש משוחרר.
על ה׳אני אוהב אותך' ועל כמה שהם היו מאושרים.
על השיחות שלי איתו, על הדברים שרציתי לומר לו ולא הספקתי. היא מספרת לי על הרגע הזה שבו היא הבינה שהיא מאושרת.
״איך אפשר לדעת את זה?״ אני שואלת על אושר.
"כשאת מרגישה כאילו הלב שלך חופשי, ואין בך שום בושה או פחד ממשהו, כאילו את מוגנות על ידי עצמך ומי שאת אוהבת. כשיגיע הרגע הזה את תדעי לבד.״
אנחנו ממשיכות ואני מספרת לה על המסיבה עם דניאל, ועל הלוויה ועל הנשיקה.
כשאני משחררת את המילים, שום דבר לא חוסם אותי. אין כזה דבר לעצור, אין כזה דבר להתחרט.
"אז….?" היא שואלת אותי בחיוך.
"אני לא יודעת."
"כלום?" היא נשמעת מאוכזבת.
"כלום אני חושבת."
– – –
אני מסתכלת על השעון ורואה שזה כבר רבע לעשר. אני יכולה לשבת שם איתה עוד אבל אני חייבת ללכת.
"אני חייבת ללכת."
"אה, נכון. אז מה יהיה עם העבודה?"
"נפתור את זה."
אנחנו מחייכות, היא מובילה אותי אל היציאה.
"זה היה נחמד להכיר אותך מיי."
"גם אותך." אנחנו מחייכות.
אני סוגרת את הדלת מאחורי ומתקדמת אל סוף הרחוב. החשיך כבר ואני מרגישה טיפות קטנות על השיער שלי.
הרגליים שלי הולכות לאט, ואני לא ממהרת לשום מקום אחר. אני פשוט רוצה לנשום.
לבסוף אני מגיעה הביתה. אני מוותרת על אוכל, כי הבטן שלי מלאה בהתרגשות כולשהי. אני נכנסת למקלחת, מדליקה את המים ומתיישבת בתוך האמבטיה.
באיטיות אני שוטפת את העור שלי ומקלפת כול שכבת התגוננות שמקודם הייתה לי.
אני לא צריכה את זה יותר.
כשאני יוצאת אני מכבה את האור, סוגרת את הדלת, נשכבת על המיטה שלי ומחייגת את המספר הראשון שעולה לי בראש.
"מיי." אני שומעת בקול שלו את החיוך.
"היי."
רק עכשיו אני מרגישה שלמה.
"אז איך היה?" הוא שואל בסקרנות.
"זה היה….." אני לא יודעת איך לתאר לו מה אני מרגישה.
"זה היה?"
"זה היה חופשי."
הוא שותק.
"אם היית יכולה לראות את החיוך שלי כרגע." הוא אומר ואנחנו צוחקים בשקט.
"על מה דיברתם?" הוא שואל.
"טוב זה לא היה בדיוק על העבודה… זה היה יותר על יוני. ועליה, ועליהם, ועליי ועלייך." אני אומרת.
"מה אמרתם עליי?" הוא שואל בצחוק.
"דברים." אני עונה בקול מתחכם.
"מעצבנת."
"איך ידעת?" אני שואלת.
"מה זאת אומרת?"
"איך ידעת שהכול יהיה בסדר?"
"אני יודע דברים." הוא אומר בצחוק.
"ברור, איך לא ידעתי את זה קודם…"
"שטיין?" הוא שואל אותי.
"מממ?" אני שואלת.
"בא לך מחר לצאת?"
"עוד פעם להשתכר למוות ולהתנשק?" אני שואלת בציניות.
הוא צוחק, "הפעם נראה לי שנלך על משהו טיפה יותר רגוע? בית קפה? שמונה בערב?"
"נשמע לי מעולה."
"לילה טוב."
"לילה טוב." אני מחזירה ומנתקת.
החיוך עדיין נשאר לי על הפנים ואני נרדמת במהירות.