גלים- לא לבד (פרק 26)

"איך את מרגישה?" הוא שואל אותי.
הבית חולים אירגן לי ולו חדר קטן צמוד לזה של אמא. עם מיטה אחת. העיניים שלי בוהות בתקרה הלבנה.
ולמרות שאני שומעת שהוא מדבר איתי, אני לא עונה.
אני לא עונה כי אין לי מילים, זה לא שאני רוצה להגיד אינסוף של מילים ריקות או כאלה עם משמעות מאוד כבדה. זה פשוט ככה, כי אין לי מה להגיד.
"מיי?" דניאל שואל אותי אחרי כמה דקות שאני לא עונה לו.
"מה?" אני מסיטה את המבט מהתקרה אל העיניים שלו ונאנחת.
"איך את מרגישה?" הוא שואל את אותה השאלה עוד הפעם.
"מה זאת אומרת?"
אנחנו שוכבים צמודים אחד לשניה על המיטה הצרה וכשאני מבקשת ממנו להסביר הוא משחרר את האחיזה ההדוקה שלו סביבי לרגע.
"איך את מרגישה?" הוא חוזר שוב ומדגיש כול הברה באיטיות. אני שותקת. אם הוא רוצה שאני יגיד משהו שייתן לי כמה דקות לבנות תשובה שתגרום לו לעזוב אותי בשקט.
פתאום, משום מקום באות לי בראש מלא מילים, שלפני שנייה לא היו שם בכלל. וזה מפחיד אותי כי אולי לא שמתי לב למה שאני מרגישה, ולא שמתי לב גם למצב שבו אני נמצאת ואז אולי גם לא שמתי לב אליו, שהוא פה איתי, במצב הדפוק שלי.
"אפשר לספר לך משהו?" אני שואלת אותו. הוא מהנהן ומתעמק במה שאני הולכת להגיד.
"כשהייתי קטנה, הרבה אנשים אמרו לי מה להרגיש ומה לא להרגיש שזה כמעט כמו מה להיות ומה לא להיות. והרבה אנשים מנעו ממני להגיד את מה שהיה לי בראש. אז אחרי כול יום, במיטה, לפני שהלכתי לישון, שאלתי את עצמי בקול ממש חלש, איך אני מרגישה. הייתי צריכה להגיד דבר אחד, רק רגש אחד, שזה יספק אותי לכול הלילה. ואז הייתי מודדת אותו. מאחד עד עשר."
"אז תגידי לי רגש אחד. רק אחד, איך את מרגישה?" הוא אומר.
"פחד. עשר." ואז שתיקה. שתיקה ארוכה כזאת, שתיקה של כאב כי זאת האמת.
"איך אתה מרגיש?"
הוא שוב פעם מהדק את האחיזה שלו בי, ומתעמק בעיניים שלי ואני בשלו כאילו יש לו בפנים את הדבר הכי טהור בעולם.
"אני מרגיש שאני אוהב אותך. עשר."
"אתה לא יכול להגיד את זה דניאל. אתה צריך להגיד רק רגש אחד."
"אהבה. עשר." הוא מתקן את עצמו.
"גם את זה אתה לא יכול להגיד."
"למה לא?"
אני שותקת.
"מיי. למה לא? תגידי לי את זה." הוא מתחנן.
"כי אתה לא באמת מתכוון לזה." אני אומרת בקול חלש.
"מיי. את מתסכלת איפה את נמצאת?" הוא שואל אותי וקם מהמיטה. אני מתיישבת וסופרת את הנקודות על השמיכה הורודה.
"תסתכלי עליי, תסתכלי איפה את נמצאת."
"אולי תגיד לי איפה אני נמצאת ואז אני יבין, אולי תסביר לי כי מה בסך הכול ביקשתי? הא? ביקשתי שתסביר לי איפה אני נמצאת." אני מתחילה לצעוק עליו וקמה מהמיטה לעמוד מולו.
"את נמצאת בבית חולים מיי, אח שלך התאבד ולאמא שלך יש מאניה דיפרסיה, הפרעה דו קוטבית אם בכלל הקשבת לרופא. ובגלל זה אני ואת פה, ביחד. והרגע אמרת לי שאת מפחדת. אף אחד בחיים שלי לא אמר לי שהוא מפחד! אף אחד! אז אני אמרתי לך גם את מה שאני מרגיש, אמרתי לך שאני אוהב אותך, אהבה. עשר. ואת אומרת לי שאני לא יכול להגיד את זה?!"
"אתה לא יכול לעשות את זה כי אתה לא מתכוון לזה דניאל, אתה לא מתכוון לזה כי אף אחד לא מתכוון לזה וזה בסדר. כי אף אחד לא נועד להגיד לי את זה ולהתכוון לזה."
"ומה אם אני כן מתכוון לזה?"
"איך אתה יכול להתכוון לזה?" אני שואלת ומתיישבת על הרצפה הקרה. "איך את יכול להתכוון לזה כשהרגע הסברת לי איפה אני נמצאת?"
"מה את חושבת שאני עושה פה?" הוא שואל אותי בפשטות. "למה נראה לך שאני פה?"
"אני באמת לא יודעת."
"כי אני רוצה להיות פה איתך."
הוא מתיישב מולי. "ואת צריכה אותי. ואני צריך אותך."
"אבל…" אני מתחילה לגמגם כשדמעות מתחילות לטפס לאט לאט ולכסות את העיניים שלי.
"אני מפחדת דניאל. ואתה לא צריך לפחד ביחד איתי."
"תסבירי לי למה את מפחדת."
"כי אני לא יודעת מה הולך להיות. אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו. אני לא יודעת כלום כי אני מטומטמת שלא שמה לב, שהתרחקה יותר מדיי מהמשפחה שלה, והכניסה אותך למצב הזה. ביחד עם כול הפחד הזה אני בעיקר כועסת. ואין לי על מי לכעוס חוץ מעל עצמי. ואין לי עם מי להתמודד עם הפחד חוץ מעם עצמי."
"את לא לבד." הוא עונה לי.