גלים- תפוס אותי אם תוכל (פרק 29- נוי)

אני שותה במהירות כמה שלוקים ומעבירה לאופיר את הבקבוק.
"לא יכולת לבחור משהו יותר זול מזה." אני רוטנת.
"מדברת מומחית לאלכוהול?" הוא צוחק עליי ואני מוציאה לו לשון. הוא שם את הבקבוק בצד ואני מרימה גבה.
"אם את רוצה להגיע הביתה לא דרך בית חולים או דרך המשטרה, או גם וגם תשמרי את הבקבוק אצלך."
הוא אומר וממשיך להסתכל על הכביש.
אני מסתכלת על האורות, הם מרצדים במהירות מול העיניים שלי. השקט כול כך נעים לי באוזן שאני כמעט שוכחת איפה אני, הכביש ממשיך כול הזמן ונדמה לי שיש ברגע הזה יופי בלתי נגמר.
אני מבחינה במגרש חניה קטן ונטוש ממכוניות. "היי, תעצור פה." אני פוקדת עליו.
אנחנו יוצאים מהאוטו ואני גוררת אותו ביד שלי. "קדימה, בוא נשחק תופסת." אני אומרת.
הוא מתפוצץ מצחוק. "נראה לי שאת טיפה שיכורה כרגע."
"שקט, אני בסדר גמור. נו בבקשה אופיר, זה בסך הכול תופסת, שני משחקים ואנחנו עפים מפה."
"אלוהים, אני לא יודע למה אני הולך להסכים לזה."
"אוי תפסיק להתנהג כאילו אני אונסת אותך. יאללה נו, לא הייתה לך ילדות או משהו כזה?"
הוא שותק לרגע ומהנהן. "מה?" אני שואלת אותו.
"את שיכורה מהתחת." הוא אומר וצוחק.
"אתה יודע מה? זה רק אומר שאתה כול כך מפחד להפסיד לבחורה." אני אומרת ועושה קולות של תרנגולת.
"שני משחקים. זהו. את ביקשת את זה." הוא אומר ומתחיל לרדוף אחריי.
אני צוחקת ומתחילה לרוץ במעגלים. ושוב פעם הכול נראה כול כך יפה, הצרחות והצחוק שלי ושלו, האורות מסביב, השקט של הלילה שנקטע לרגעים ואיך שהכול ביחד הופך למשהו מאושר.
אני מרגישה את הלב שלי פועם בקצב הכי מהיר שלו ומרגישה זוג ידיים נכרכות סביבי וממשיכה בכול זאת לרוץ עד שאנחנו נופלים על הרצפה.
"תפסתי אותך."
אני צוחקת, אני רוצה שישמעו אותי בצד השני של העולם, בכול הגלקסיה, בכוכבים שנוצצים מול העיניים שלי. אני קמה במהרה מהרצפה ומתחילה לרוץ שוב, מנסה לתת לעצמי עוד כמה שניות של אושר.
"את לא רצינית!" הוא צועק לי מאחורה ואני שומעת אותו רץ. ושוב פעם הוא מצליח להשיג אותי מהר מדיי ותופס אותי.
אני מסתובבת אליו ונצמדת אל החזה שלו. שומעת את הדפיקות לב המהירות שלו.
אני מרגישה את הרגליים שלי כבר לא נוגעות באדמה, הוא אוחז במותניים שלי חזק, מרים אותי ומסתובב. והרגע הזה נעשה יפה אחרי כול דקה שעוברת והדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יגמר.
"בואי הביתה." הוא מסתכל לי בעיניים ומחייך. אני נאנחת וחוזרת למכונית. אנחנו ממשיכים לנסוע.
"איך זה שאין לך חבר?" הוא שואל פתאום.
"זה סוג של.." אני לא יודעת להמשיך את המשפט אבל הוא כבר משלים אותי.
"מסובך." הוא אומר, אני מסתכלת עליו ונראה שהוא מכיר את ההרגשה הזאת.
"סיפור די ארוך." אני מתחילה ונאנחת, "הוא בשכבה שלי, מישהו רגיל, כמו כולם, אתה יודע."
"אני מקווה בשבילו שהוא מתייחס אלייך טוב, אחרת הוא מפספס מישהי שאין עוד כמוהה."
אני מסמיקה ומחייכת. "לך אין איזה מישהי?"
"היו כמה, אבל עכשיו ממש לא."
המבטים שלנו מצטלבים למספר שניות, חוזרים לאותה נקודה של כול אחד בשלו והשקט ממשיך.
– – –
"אז… נוי." אופיר אומר ועוצר את המכונית מול הכניסה של הבית שלי.
"אופיר."
"היה נעים להכיר." הוא אומר ומושיט לי יד. אני מחייכת ולוחצת לו אותה. אני פותחת את הדלת ובדיוק כשכבר חצי רגל בחוץ, אני חוזרת בחזרה, סוגרת את הדלת, מתקרבת אליו ומנשקת אותו.
"היה ממש כיף להכיר אותך" אני אומרת ומתרחקת. שנינו מחייכים. ואז אני יוצאת אל הלילה, או חצי בוקר, או מה שזה לא יהיה ומבינה שממש בא לי לחזור לשם ורק להיות איתו.