גלים- שנאה עצמית (פרק 18- דניאל)

היא צוחקת.
כשאני שומע את הקול שלה אני משתחרר, הכול מרגיש לי טוב יותר.
חזק יותר.
עוצמתי יותר.
שמח יותר.
מובן הרבה יותר.
היא מתקדמת אל עבר המדף שמלא בדיסקים.
היד שלה מרפרפת בעדינות על כול אחד מהם. עד שהיא עוצרת לפתע על אחד. במהירות שאני לא מכיר, היא מוציאה את הדיסק מהקופסא הקטנה שלו ומכניסה אותו לתוך הרדיו.
בתוך שניה החדר הכחול-עמוק הזה מתמלא בצלילים של קולדפליי. ואז היא מסתובבת אלי.
החיוך שלה עדיין נמצא שם והיא מבינה שצפיתי בה כול הזמן הזה.
אני נשכב על המיטה והיא לידי.
"אז איך היה?" אני שואל אותה.
"אמרתי לך כבר…" היא מתגרה בי.
"מיי, אלימות אצלי זה לא משהו אסור, אז כדאי לך לדבר." אני אומר.
היא צוחקת ונותנת לי דחיפה עם המרפק שלה בצלעות. "אוקיי… אז, הוא פשוט אסף אותי וישבנו בבית קפה, אתה מבין, אין הרבה מה לספר פה, סתם… ודיברנו. על דברים."
"איזה דברים?" אני שואל ומרים גבה בסקרנות.
"את חייב לדעת הכול קרציה??"
אני מהנהן בצחוק.
תבינו, באמת הייתי חייב לדעת הכול. היא ממשיכה לדבר. "בית ספר. בגרויות. חברים שהיו לי… משפחה. יוני. אתה…"
"אני?"
מה כבר יש לדבר עליי? מה היא אמרה על יוני?
"כן אתה. הוא סתם רצה לדעת מה יש בינינו…." המילים האחרונות כמעט ולא נשמעו.
אני לוקח שאיפה עמוקה. "ומה ענית?"
"עניתי שכלום."
"מעולה." אני עונה בקול מת.
היו לי הרבה בחורות, אל תטעו. הן היו מתחלפות אצלי כול שבוע, כול פעם שמישהי רצתה לפתוח את זה לרמה של משהו אחר. זרקתי אותה כאילו היא הייתה איזה משהו משומש.
אני מנסה להוציא את הבנאדם שפעם הייתי. וחוזר לעיניים שלה.
אני מתפלל בתוך עצמי שמיי אף פעם לא תיהיה עם מישהו כמוני. שיזרוק אותה אחרי שיימאס לו.
אהבה אף פעם לא הייתה חלק מהלקסיקון שלי.
לא נראה לי שהיא תיהיה בשנים הבאות. בגלל זה אני שונא את עצמי.
– – –
מיי מסמסת לאמא שלה אחרי השעה אחת עשרה בלילה שהיא נשארת אצל חברה.
"למה את לא אומרת שאת נשארת אצלי?" אני שואל אותה.
היא צוחקת, "כי אז כשאני יגיע הביתה היא תחשוב שאני כבר לא בתולה." היא ממשיכה לצחוק.
"אוי אלוהים יא'דוחה…" אני צוחק יחד איתה. הכנות שלה מקסימה אותי כול פעם מחדש.
אחרי כמה דקות של שתיקה, היא פולטת אנחה.
"אוי אני כול כך עייפה."
"הנה." אני אומר, קם אל הארון וזורק לה כרית ושמיכה ממנו.
"אני באמת יכולה ללכת הביתה…" היא מתחילה להתנצל.
"מיי השעה אחת עשרה בלילה, חושך ואת בחורה, מה נראה לך?"
"טוב אבא." היא אומרת לי בחיוך.
"יאללה אני נותן לך אישור ללכת לישון, את נראת לי שפוכה לגמריי, לילה טוב." אני אומר ונכנס מתחת לשמיכה השנייה.
"לילה טוב."
אני מרגיש כאילו המיטה לא מספיק גדולה, כאילו אני יותר מדיי קרוב אליה. וכול מה שהרגשתי לפניי זה נעלם. פשוט ככה.
אני מריץ את כול המילים שהיא אמרה. את החיוך שלה. את הקול שלה. את הצליל של קולדפליי. את התמונות של יעל ושל יוני ביחד. את הריח שלה, את הבנאדם שאולי אני עדיין כמוהו, את השנאה עצמית שלי, את הכנות.
כול זה ביחד, מעורבב אחד בשני, זה יכול להיות יצירה מקורית ומדהימה, זה יכול להיות הרס עצמי.
כול הזמן הזה אני מבין שבהיתי בעיניים העצומות שלה. וכואב לי הלב.
כואב לי הלב על עצמי. כואב לי על… רק על עצמי.
– – –
הרגליים שלה בעוטות במיטה ומזיזות אותי.
"אוח… מיי…" אני ממלמל משהו שאפילו אני לא מבין. אני מסתובב אליה וקולט שהיא עדיין ישנה.
הפה שלה זז כאילו היא מדברת עם מישהו, העיניים שלה מכווצת כיאלו היא מסתנוורת ממשהו.
ואז לפתע היא קמה בבהלה.
היא מתנשפת בכבדות, השיער שלה מבולגן והיא מזיעה.
"מיי…" אני במהירות מתיישב לידה ומזיז לה את השיער מהפנים. "את בסדר… את בסדר… מה קרה?"
היא עדיין מתנשפת באי סדר,
"חלמתי על יוני…." היא אומרת, העיניים שלה מטיילות לאנשהו, לא, הן לא מופנות אליי, לא אל התמונות שלו, לא אל שום דבר אחר. הן פשוט לא שם.
"על מה חלמת?" אני שואל ומלטף לה את הלחי כדי להרגיע אותה.
"חלמתי שאני מוצאת אות ושוב, באמבטיה…" הקול שלה רועד, "פתחתי את הדלת והוא היה תלוי שם… כמו שמצאתי אותו, רק שהפעם העיניים שלו היו פתוחות כול כך חזק שנדמה היה לי שהוא… שהוא חי. כול הגוף שלו היה מכוסה בדם ושמעתי קול מאחוריי, זה היה אמא ואבא שלי, היא אמרה לי שזה באשמתי, שאני הרגתי אותו בעצמי, בידיים שלי…"