גלים של אהבה-פרק 6

"אז לא חשבת לספר לי שיש לך חבר?" כינרת נראתה נורא. השיער השחור שלה היה פרוע וחסר ברק, פניה מתוחות וירקרקות, ועיניה שטופות דם. "כינרת! איך את מרגישה?" שאלתי בדחיפות. היא נחרה בלגלוג. "כאילו לך אכפת! קדימה, לכי לחבר המושלם שלך, ותחיי ת'חיים המושלמים שלך, כי הכל אצלך פאקינג מושלם!!!!" היא צרחה בזעם, שולחת גלים של כאב בכל הגוף שלי. התנודדתי כאילו חטפתי מכת אגרוף. נראה לי שבאותו הרגע הפנים שלי היו ירוקות יותר משלה. ואז כאב התפשט בפניה. "אוי אלוהים! אל תקשיבי לי! זה ההנגאובר המטופש הזה! סיוון!" דמעות מלוחות הציפו את עיני. רצתי למקום שלי וחטפתי את המגבת, מעיפה על תמיר חול. דחפתי אותה לתיק ודפקתי ספרינט לבעת שלי. ואז נעלתי את הדלת ובקושי הספקתי להתמוטט על המיטה בבכי. צרחתי בתסכול וקרעתי את הכרית שלי. נוצות עפו בכל החדר. השתנקתי ובעטתי בשולחן שלי. זה כאב. קיללתי בין הדמעות. ואז הוא היה שם; גלגל ההצלה שלי לשפיות. הזרועות השריריות שלו חיבקו את החזה שלי וריסנו אותי. הסתובבתי וחיבקתי את מותניו בכוח. התייפחתי אל החזה שלו. הוא ליטף את שערי בזרוע אחת, ובשנייה הצמיד אותי אליו חזק בגב. כשהדמעות התייבשו (זה לקח נצח) פשוט עמדנו שם, מחובקים. ואז הגוף שלי התחיל לקלוט את זה. עמדנו שם. מחובקים. צמודים עד כמה שאפשר בלי סקס. הגוף שלי נדרך, והנשימה שלי הייתה מהירה לא מהכאב. זה היה מהתשוקה. וכשהרגשתי את הגוף שלו נדרך… טוב, זו הייתה נקודת תפנית. חיבקתי אותו חזק יותר. החום שהוא הקרין.. הריח המשכר שלו שהיה תערובת של מי מלח, דאורדורנט ושמפו וורדים ועוד משהו בלתי מוגדר… טוב, הייתי בסך הכל בן אדם. התרוממתי טיפונת ונישקתי את פיו. הוא נענה לי במהירות, מחבק את מותני בכוח. זו הייתה נשיקה של אהבה ושל כוח ושל ייאוש ושל תשוקה. זו הייתה מסוג הנשיקות שהיה צריך לשים בסרטים תחת מגבלה של מגיל 16 ומעלה. בערתי מבפנים. בעירה טובה, אבל פתאום הייתה לי משיכה עמוקה אליו, אל הקרבה הפיזית שלנו. כל סנטימטר שהפריד בינינו כאב לי. הייתי זקוקה לו. נצמדנו ביתר עוז, מאבדים את הידיים בתוך הסבך של הגוף הצמוד שלנו. ידעתי שרק פגשתי אותו.. אבל עדיין בערה בי התשוקה העזה ל.. טוב, סקס. אבל לא הייתי מהבחורות האלה, והוא לא היה מהבחורים האלה. למרות שחלק אנוכי וקטן בתוכי רצה שנהיה מאלה. אבל זה שלא עמדתי לשכב אתו בינתיים לא אמר שהייתי צריכה להפסיק להתנשק אתו. ואלוהים יודע שאפילו רעידת אדמה לא הייתה מפרידה בינינו עכשיו. גם הוא לא נראה להוט להיפרד ממני, לפחות לא במן הקרוב. ובאותו רגע, הזמן הקרוב זה כל מה שעניין אותי. הרגשתי בהנאה איך ה"גבר" שבמכנסיים שלו מתעורר. כי ברצינות, לאיזה בחור זה *לא* היה קורה בנסיבות הקיימות? אחרי פרק זמן שנדמה כמו נצח -נצח מתוק. כל כך, כל כך מתוק- התנתקנו כמעט באותו זמן. רק השפתיים התנתקו. עדיין היינו חבוקים. כל זכר לייאוש הקודם שלי התנדף בענן האושר שהייתי שקועה בו עכשיו. שנינו התנשפנו כאילו רצנו מרתון, ורגשות פראיים של תשוקה ואהבה עזות היו רשומות על הפנים שלנו. "וואו," שנינו התנשמנו באותו הזמן, באותה נימה מופתעת ולחוצה. ואז שנינו אמרנו בדיוק באותו הזמן :" *זאת* נשיקה!"