גלים- מה את רוצה לעשות בצבא (פרק 14)

אין לי מושג למה אני עדיין נמצאת בבית ספר.
ולמה אני אפילו לא מבריזה מפה. לעזאזל, אני אומרת לעצמי. בא לי לעוף לים.
הצלצול מושמע ברחבי בית הספר ואני משתחררת משיעור מתמטיקה.
אני לוקחת מהר את התיק שלי ויוצאת מהכיתה. ואז, עד שאני מוצאת תקווה ולוקחת את הצעד הראשון שלי ליציאה, איריס המזכירה מצאה לעצמה זמן לכנס את כולנו.
"שיט." אני לוחשת.
מישהו לוחש לאוזן שלי, "מה קרה עכשיו?"
אני מסתובבת במהירות. דניאל מחייך אליי. "דפוק." אני אומרת בצחוק ונותנת לו דחיפה קלה בכתף.
"הבהלת אותי."
"מה היא רוצה?" הוא משנה את השיחה אל איריס.
"תלמידים תקשיבו!" היא צורחת. מסביבי ומסביב דניאל צמודים תלמידי יא-יב.
"במסגרת הפרויקט החדש של משרד החינוך שמכין תלמידי יב אל החיים." היא אומרת ואני בקלות דוחפת מרפק לצלעות של דניאל.
"כן כן…" הוא לוחש לי לתוך האוזן. זה מבהיל אותי, הקרבה בינינו. אני רוצה שיתקרב טיפה עוד קצת. שירגיש מה שאני מרגישה.
"הבית ספר החליט לקחת חלק, ובעקבות ההחלטה ציוותנו תלמיד יא שיראיין תלמיד יב. הוא ישאל אותו שאלות בנוגע לחששות שלו, לעתיד שלו ועוד דברים שמפורטים לכם על הדף שתלוי פה." היא אומרת ומצביעה על הלוח מודעות.
"אני יקרא עכשיו את השמות של הזוגות."
אני במתח. אני מקווה בלב שלי. שאני ודניאל ניהיה ביחד, רק כדי שתיהיה לי סיבה מדויקת למה אני צריכה להיות איתו. לא בשביל עצמי, סתם בשביל מה שצריך לעשות.
"מיי שטיין?" היא קוראת בשם שלי.
"את צוותת עם יעל כוהן." אני לוקחת שאיפה עמוקה שאני שומעת את השם שלה.
אחרי שהמזכירה גומרת לקרוא את השמות וכולנו מתפזרים לבתים, אני ודניאל יושבים על סיגריה.
"את יכולה להירגע?" הוא שואל אותי כשהוא צוחק.
"מה אתה צוחק?"
"כי את מצחיקה אותי."
"למה אני מצחיקה אותך?" אני מחליטה להילחם בו. אבל הוא קורא את המחשבות שלי.
"אל תנסי להילחם בי, נו יאללה מיי בקטנה. תדברי איתה רק על העבודה הזאת וגמרת עם החרטה הזה." הוא משכנע אותי לבסוף.
"אם זה ילך זועה זה הכול באשמתך?" אני שואלת ומחייכת אליו.
"הכול." הוא מבטיח. אני סומכת עליו. אני סומכת על העיניים שלו כשהם מבזיקות כשהוא צוחק. אני סומכת עליו. אנחנו נתקעים עם המבטים אחד על השניה. לפתע אני רואה את יעל עוברת ברקע.
אני כול כך עצובה שאני צריכה לקטוע את השקט בינינו.
"יעל!" אני קוראת לה ורצה אחריה.
"היי." היא אומרת בקול מת, מנסה לזייף חיוך על הפנים ודוחפת קצוות שיער בעצבנות מאחורי האוזן.
"אממ… תקשיבי חשבתי אולי אם זה נוח לך.." אני מתחילה לגמגם. תתעשתי על עצמך מיי. קדימה. דברי כבר. אני מסובבת את המבט לדניאל שיושב מאחורינו על הספסל.
"נו!" הוא לוחש לי מרחוק.
אנ נאחנחת כי הוא מצליח שוב פעם לשכנע אותי. אני חייבת לברר בהזדמנות למה הוא כול כך משפיע עליי.
"אם זה נוח לך להיפגש היום?"
"אהה… כן נראה לי סבבה. אחרי הצהריים כזה?" היא שואלת.
אני מהנהנת בהסכמה.
– – –
אחרי הצהריים מגיע יותר מדיי מהר. הרבה יותר מדיי מהר. אני מתבוננת מהחלון על הסביבה בחוץ ושמה לב שיש טיפות על החלון. זהו חורף. זה כבר פה.
אני שמה עליי צעיף ויוצאת ליעל. הבית שלה לפי ההסבר אמור להיות ממש בקצה הרחוב. הרגליים שלי הולכות מהר. ואני רוצה כבר להגיע לשם ולדרוש תשובות. לדרוש תשובות עם יוני, עליה, על איפה היא הייתה עד עכשיו.
אני מגיעה לבית שעל הדלת שלו דבוק משטח עץ ועליו חרוט השם כוהן. הגעתי.
אני דופקת בעדינות בדלת, כמעט אני לא שומעת את זה. אני מקווה שגם היא לא או אף אחד אחר כדי שאני יוכל לרוץ משם.
אני שומעת צליל סמס מהטלפון שלי. זה דניאל.
'בהצלחה, תנשמי עמוק, תתקשרי אליי שאת יוצאת משם.'
הנשימה הבאה שלי כבר יותר קלה אחרי שאני קוראת את זה, כאילו משהו שם השתחרר.
הדלת נפתחת.
יעל עומדת שם עם סוודר.
"היי." היא אומרת בנחמדות. גם היא מרגישה כאילו זה לא המקום בשבילי. אנחנו לא קשורות, למרות ששתינו אהבנו את אותו בנאדם.
"בואי כנסי."
הבית קטן וחם. צבעים אדמדמים על קנבסים תלויים על הקיר. היא מתיישבת על הספה בסלון ומזמינה אותי לשבת מולה.
"רוצה לשתות? לאכול?"
"את לא חייבת לעשות את זה." אני אומרת לה בקול מת ולא מפסיקה להתבונן לה בעיניים.
"אני יודעת." היא אומרת.
ואז אנחנו פשוט שותקות לאיזה דקה שלמה, רק מליפות מבטים. אז אחרי כול מה שקרה. אני אמורה לשאול אותה על מה? על מה היא הולכת לעשות בצבא? או על אח שלי המת?
אני נחרדת מהמחשבות שלי כול פעם מחדש.
"אז…" היא מתחילה.
"אז?" אני שואלת. אני לא יודעת איך להתחיל."
"פשוט תתחילי." היא אומרת ברוגע. היא רואה שאני מתעכבת ומהססת אם בכלל לפתוח את הפה.
"תקשיבי, מיי. מה את באמת רוצה לשאול אותי?"
"אני רוצה לשאול אותך על יוני."
"זה גם בסדר." היא אומרת בלחש ומתבוננת בי.
"את בטוחה?" אני שואלת את זה כדי לא לפגוע בה, כדי לא לעורר רגשות שאולי היא הסתירה כמוני.
"אני בטוחה." היא אומרת בהחלטיות.
"תתחילי מתי שבא לך."
אני מדפדפת בדפים שכתובים עליהם את השאלות שרציתי לשאול אותה.
מה היא רוצה להיות בצבא? במה בא לה לעבוד? אם היא חוששת להיות בלי מסגרת? כול אלה נראות לי כבר חסרות משמעות.
"מה את רוצה לעשות בצבא יעל?" אני שואלת בנחמדות מאולצת ומתכוננת לכתוב את התשובה שלה.
אבל המילים שהיא מוציאה מהפה הם לא תשובה שחיפשתי.
"מיי. תשאלי מה שאת רוצה." היא מדגישה את הסיום.
אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לפגוע בה, אני לא יוכל לעמוד בזה, בזכרונות שלה. אני נזכרת בסמס מדניאל ואני לוקחת נשימה עמוקה כמו שהוא ביקש ממני.
"מה קרה ליוני?"