גלים- כימיה מטורפת (פרק 1)

כולם מסתכלים עלי.
ואני רוצה למות, אני רוצה להתחפר בתוך עצמי ולהיעלם מפה, אל תוך הגלים.
לחשושים מציקים נשמעים משתי האוזניים שלי ומבטים נשלחים אל כיווני.
ככה זה, כשאח שלך מת.
אני זוכרת איך מצאתי אותו, לפני איזה שלושה ימים. אני כבר לא זוכרת.
הוא פשוט… הוא פשוט היה מונח שם, טהור כל כך, עם הפנים שפעם היה עליהם חיוך קסום.
חנק את עצמו.
וזה כאב לי, כואב עדיין ואני חושבת שעוד יכאב להרבה. כי זה היה יוני, אח שלי, זה שתמיד שמר עלי, זה שחי את הרגע, זה שתמיד הסתכלתי עליו בסוג של הערצה. ואז, בשניה אחת, הוא נגמר.
התחלתי לצרוח, ונשכבתי לידו ופשוט חיבקתי אותו, את הגוף שלו שהיה קר, והתחננתי לאלוהים, ובכיתי. ובכיתי. והתחננתי לאלוהים. ובכיתי.
אני עדיין לא מצליחה להירדם.
– – –
זה הפסקה, ואני יושבת ומעשנת סיגריה לבד. אני נזכרת בו, איך היינו יושבים על הספסל בפארק ומדברים, רק מדברים. כימיה מטורפת, אהבה, אהבה, אהבה. ואני חושבת לעזאזל עם היקום, עם הגורל הדפוק הזה, למה לקחו אותו? מי החליט? יוני היה הבן אדם היחידי שהכרתי שהיה מגיע לו לחיות לנצח, אז מה קרה? למה מצאתי אותו שם?
אני שואלת את עצמי. מיי, מה את עושה פה? אין לי תשובה. למה? גם לזה אין לי תשובה.
אמא שלי שבורה מזה, אני שומעת אותה בוכה בלילות, ואבא שלי מנסה לנחם אותה, מרגיע אותה, וזה מול העיניים שלי, זה כל כך מחרפן אותי, אף פעם לא ראיתי אותה, את שניהם, בסף תהום.
אז אני עוצמת עיניים, ואני שונאת את עצמי על זה.
צלצול. אני מחליטה להבריז. אני מתקדמת לשער, חומקת במהירות, מתניעה את המכונית ונוסעת לים.
המפלט היחידי בכול הטירוף הזה.
אני יוצאת מהעיר, חולפת בכניסה על פני משפחות מאושרת מדי, ושוב פעם, הרעיון הכי טוב שלי הוא להיתעלם, פשוט ככה.
אני מפנה בחזרה את המבט שלי אל הכביש.
הים מתחיל לבצבץ אל מול עיניי ואני נרגעת.
אני מתיישבת על החול החם, ההלוויה שלו עוד איזה שעתיים,
הלוואי שיכולתי להיכנס, אל הגלים, שירפו אותי, וייקחו אותי הרחק מכאן.