גלים- על זה שהוא לא רצה אותי ועל ההוא שהלך (פרק 8)

אני יושבת על המיטה שלי ומתבוננת ברצפה, שלפני עשר דקות התגלגלנו עליה.
ואני לא מפסיקה לחשוב על זה.
על איך שהוא נגע בי והצטמררתי, על מה אני מרגישה ועל מה שהוא מרגיש. זה מחרפן אותי.
אני רוצה להשתחרר מהכול, מהלב בעיקר ופשוט לשכוח ממה שקרה.
אני פותחת את הארון שלי ומוצאת את הגלשן שלי. הידיים שלי מחליקות על המשטח והריח המוכר מחזיר אותי לתקופה אחרת.
ואז בלי שום מחשבה מיותרת אני שמה בגד ים, לוקחת את הגלשן, נועלת את הבית ונוסעת לים.
לא אכפת לי אם הם יגיעו ולא ימצאו אותי שם כי כמו גלגל חוזר, הם יעברו ליד החדר של יוני ואמא תיזכר ותתחיל לבכות ואבא ילטף ואותי ישכחו כבר.
– – –
החול רותח כשאני מתיישבת עליו בפעם הראשונה. הגלשן מונח לידי ואני מתבוננת בו. פעם כשהזמן היה מסתבך הייתי בורחת לפה, אני מניחה שהפעם גם משהו לא בסדר.
אני רוצה לבכות, אבל לא ככה. לא בלי אומץ.
אז אני מורידה את הבגדים, לוקחת במהירות את הגלשן ופוסעת אל עבר המים.
כשכבר חצי מהרגליים שלי נעלמות בתוך העומק, אני משכיבה את הגלשן על המים ונשכבת עליו ורק ככה, כשאני בטוחה בעצמי אני בוכה, על זה שהוא לא רצה אותי ועל ההוא שהלך.
והדמעות נתקעות לי בין הריסים ולא רוצות להרטיב לי את הפנים ואני מאמצת את העיניים חזק שהן יפלו אבל זה לא קורה.
אני כל כך רוצה לטבוע פה, ואז ידברו עליי בחדשות. על הנערה הזאת שהתאבדה ואמא תהיה הרוסה מזה ואבא יהיה עוד יותר חסר אונים אבל הוא יעמוד שם כמו עכשיו וינחם אותה, לא יראה שקשה לו.
ככה המשפחה שלי באמת בנויה. מסודות.
אבל אני פחדנית מדיי, ואני מתחילה לרחם על עצמי בגלל זה, כי במקום לצלול וללכת, אני יורדת מהגלשן, והרגליים שלי נוגעות בקרקעית ואני מרגישה חיה מדיי.
אני חוזרת לחוף ומתיישבת על המגבת.
"מיי."
אני מסתובבת אל עבר הקול שבקע מאחורי. מולי מופיע נער, קצת יותר גדול ממני, הוא נראה בטוח בעצמו. יש לו עיניים כחולות והוא מהפנט. הוא מתיישב לידי.
"אני גיא, למדתי עם יוני." אני מהנהנת.
"פשוט רציתי להגיד לך, לא ראיתי אותך, שאני מצטער על יוני, הוא היה בן אדם טוב."
אין לי מה להגיד, הוא לא מחדש לי כלום.
"אז… את לומדת בבית ספר?"
"כן." סוף-סוף אני מוציאה מילה מהפה. "אני בי"א 2."
"אה…. טוב אז נראה אותך בבית ספר."
אני מחייכת. הפנים שלו מרתקות אותי ואני שוכחת מהכול.