גלים- שום דבר שמחבר בינינו (פרק 7)

אני מתעוררת ולא זוכרת כלום.
ההאנגאובר שבא אחרי מחזיר אליי את הכול במכה.
מתפוצץ לי הראש, אני חייבת כדור. אני מנסה למתוח את השרירים ולקום אבל הגוף כואב מדיי. אני מתיישבת באיטיות, היד שלי משפשפת את המצח מכאב.
אני מורידה באיטיות את הרגל לרצפה ומנסה לקום. קולות השתעלות נשמעים משם. אני נבהלת.
"דניאל!" אני מתבוננת בו בהזדעזעות, אני אפילו לא יודעת למה. "מה אתה עושה פה?"
הוא נאנח בהקלה. אני מהנהנת כשאני נזכרת בעוד פרטים מאתמול.
אני מאבדת אחיזה במיטה ונופלת על דניאל. אני מתהפכת במהרה אל הכיוון השני של הרצפה כדי לרדת ממנו, הוא תופס אותו.
הפנים שלנו קרובים כל כך, אני מנסה לנשום בקצב נורמלי אבל הלב שלי דופק בטירוף מסוים. אני מסתכלת על העיניים שלו, כן החודרות האלה, ומנסה להבין למה הן כל כך נוצצות.
בין כול המרחק הקטן שנוצר בינינו, הוא מתקרב עוד טיפה ואני נצמדת אליו יותר. ואז כאילו אנחנו רחוקים כל כך אחד מהשנייה באלפי שנות אור, אני מנשקת אותו. בהתחלה השפתיים נוגעות, לא נוגעות ואז זה הופך לנשיקה אגרסיבית כזו, כאילו אנחנו תובעים אחד מהשנייה, שום דבר לא יספיק. כמו סם.
אנחנו מתגלגלים על הרצפה ונוגעים אחד בשני, הידיים שלי על החזה שלו ואני מרגישה את דפיקות הלב שלו, זה מקסים אותי באיזשהו מקום בלב. הידיים שלו עוטפות לי את הפנים ומלטפות.
אני מתנתקת מהשפתיים שלו, ומתנשפת. זה נורא, אנחנו אפילו לא מדברים. אני רוצה לדעת מה זה היה, אני רוצה להבין את המשמעות. אבל אני מרגישה שבתוכי זה לא טוב.
"מה אנחנו עושים?" אני שואלת בלחישה.
"אני לא יודע."
אני קמה ממנו, "אני חושבת שזה לא בסדר." אני אומרת ומתבוננת בו מלמעלה.
הוא קם גם הוא. אנחנו שותקים, כאילו לא אכפת לנו, כאילו הרגע הזה יכול להימשך לנצח, אולי אני לא רוצה שהוא ילך?
"אני מצטע…"
אני עוצמת עיניים בחוזקה ומסרבת עם הראש, "לא. אל תגיד את זה."
"אני חושב שאני ילך." בבקשה אל תלך.
"כן…" לא, בבקשה לא.
הוא עוקף אותי וצועד אל היציאה. אני רוצה לתפוס אותו, שישאר כאן.
"דניאל…" אני מתחילה להגיד. הוא מסתובב אלי במהירות כאילו ציפה למשהו.
"תודה על אתמול." אני מתחילה לנשום למילה הבא, אולי יש לי אוויר, אין לי את האומץ להוציא רגש.
הוא מהנהן ופותח את הדלת.
"ביי."
"ביי." הוא טורק את הדלת.
כאילו לא נתראה יותר בחיים, אני יראה אותו, זה לא שלא, זה פשוט לא יהיה אותו דבר.
מיוסר ומזויף יותר, כי כמו כל מה שנגעתי בו ורציתי לפתוח, הוא נהרס. ממה פחדנו כל כך?
אני נשענת על הדלת חזק, אני רוצה לצרוח, אני רוצה לברוח מפה. הידיים שלי מתאגרפות ואני כועסת על עצמי כל כך. לעזאזל עם עצמי.
למה אני כזו? למה אני בכלל ככה? אין שום דבר שמחבר בינינו.