גלים- כשהעולם מתקן את עצמו לבד (פרק 11)

הכול עובר כל כך מהר. הוא מנסה לגעת בי, אני מתנגדת. הוא מנשק אותי חזק ואני לא יודעת איך להגיב. אני מרגישה את היד שלו אוחזת בצווארון השמלה שלי, הוא מנסה להגיע אל העור שלי. אני מנסה להשיג אוויר ולנשום לאט.
איכשהו אחרי מספר שניות אני מתנתקת ממנו בשנייה ואז אני מבינה למה.
דניאל מעיף לו אגרוף. אני קמה בבהלה ומשתנקת לאור המצב.
הוא שוכב על הרצפה וגונח מכאבים ודניאל מסתכל עליו מלמעלה, כאילו הוא שונא אותו כל כך. הוא מנסה לקום באיטיות מהרצפה.
"זה הרעיון גיא? להתעסק עם בחורות?" אני רוצה לעצור אותי, כולם מסתכלים עלינו.
"ומה איתך דניאל? התחלת אתה להתעסק עם אחות של יוני, מה קרה? בגלל שהבן אדם התאבד החלטת…." זהו פה הוא כבר מפסיק.
כי אני מעיפה לו כזאת סטירה חזקה. אני מתקרבת אליו, לפנים שלו. שמתחילות להגעיל אותי. דניאל צדק הוא חתיכת חלאה.
"אתה לא הולך לדבר על אח שלי." אני אומרת ומתחילה לחצות את החדר לכיוון היציאה. פנים מסוקרנות מביטות בי.
"הוא היה עלוב!" הוא צועק לכיווני בזלזול. אני מפנה אצבע משולשת לאחור ויוצאת אל הלילה.
הוא שקט, הוא מצליח להרגיע אותי. משהו בו שליו, כאילו הוא בטוח שהעולם יסתדר לבד, בכוחות עצמו.
אבל אני לא יודעת מה להרגיש. אני פשוט בעולם אחר, שכבר אין לו סיכוי או תקווה להסתדר בעצמו. אני מתחילה לחצות את הכביש כדי להגיע למקום עם מכוניות, אין לי סיכוי לתפוס טרמפ בשעה הזאת.
"מה נראה לך שאת עושה?" קול שואל מאחורי. אני מסתובבת אל דניאל ויודעת שזה הוא.
"תופסת טרמפ?" אני שואלת אותו.
בלי מילים, הוא מצביע לצד, אל המכונית שלו. אני מגלגלת עיניים.
"את לא חייבת." הוא אומר. ובכול זאת אני משנה כיוון וצועדת אל עבר החנייה.
– – –
הדרך נראת חשוכה, רק מישהי הולכת על המדרכה באיטיות, היא נראת מאוכזבת מהעולם של עצמה שלא הסתדר לה. אני מנסה לשחזר את האירועים של הלילה הזה.
איך שאנחנו רוקדים והוא מושך אותי אליו, שאני משתכרת, שהוא קונה לי עוד ועוד שתייה. הראש מתחיל להסתובב לי קצת. שאנחנו מתיישבים על הספה. ואז אני קולטת אותו, ישר המבט שלנו מצתלב ושוב. העיניים חודרות דרכי.
"מי זאת הייתה הבחורה ההיא?" אני שואלת וקוטעת את השקט שסורר.
"את רצינית?" הוא מסתכל עליי לשניה ומרים גבה.
אני שולחת לו פרצוף שאין לי מושג על מה הוא מדבר. "זאת הייתה יעל, את בטוחה שאת לא מכירה אותה?"
"למה שאני יכיר אותה?"
"כי היא אולי הייתה החברה של יוני?"
"מה?" אני מופתעת. ליוני הייתה חברה? הוא היה פשוט לבד, כול השנים האלו, הוא לא אמר כלום על שום בחורה. כאילו זה היה מובן מאליו שיוני מתבודד.
על הפנים של דניאל מתפשט חיוך עצוב. "הם היו מאוהבים. באמת. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. פשוט תיאום מושלם. בלי סודות. בלי שקרים. פשוט הם."
"מאוהבים?" אני שואלת והמבטים שלנו נתקעים אחד בשניה למספר שניות.
הוא מהנהן.
ואז אנחנו משתתקים. אני בוחנת אותו. הייתי פשוט צריכה להקשיב לו, הייתי פשוט צריכה לא לתת לו ללכת. לא לוותר כול כך בקלות.
בא לי להקיא מהאלכוהול, ואז אני צוחקת. הוא מסתכל עליי כאילו אני משוגעת.
"תראה…" אני מנסה להסביר. "יוצא לנו פעמיים סיטואציה כזאת. אני שיכורה, ואתה נוהג, ואני משתגעת. פשוט מאוד." הוא מקשיב לי, בוחן את הדברים ואז גם הוא מתחיל לצחוק.
"את לא אמורה להיות בטראומה או משהו כזה?" הוא שואל בין הצחוק. "אני במילא חצי שיכורה. הדבר האחרון שאני יזכור מחר עם הכאב ראש הנוראי שיהיה לי זה את האדיוט הזה." אני אומרת. עדיין עם חיוך על הפנים.
"מעולה."
אנחנו מגיעים לבית שלי. ואני יוצאת מהרכב. הוא מלווה אותי עד לדלת ואנחנו עומדים אחד מול השנייה.
פתאום הוא מושך אותי לחיבוק לוחץ. "את האמת מיי, את מטומטמת היית צריכה להקשיב לי."
"אתה דיי צודק." אני אומרת ומתנתקת לרגע מהחיוך. אני שואפת בשקט את הריח שלו. אנחנו מתנתקים.
הוא מנשק את המצח שלי, אני מסתחררת. לא מהאלכוהול.
"לילה טוב מיי."
"לילה טוב דניאל." אני מחייכת ונכנסת הביתה בשקט. לפני שאני סוגרת את הדלת אני מתבוננת במכונית נעלמת ואני מוקסמת מהכול.
אני סוגרת את הדלת באיטיות ובשקט. הצעדים שלי לא נשמעים על הרצפה ואני הולכת לכיוון האמבטיה.
פותחת את הברז ומתפשטת. כול שכבה אני מורידה לאט. בלי לחץ. אין לי לאן לברוח יותר.
פשוט להתמודד. אני נכנסת.
המים חמים כל כך, שלא אכפת לי. אני מתיישבת בתוך המאבטיה והעור שלי שורף מתחת למים. אני חושבת על הכול. על יעל, אני מדמיינת בלב אותה ואת יוני.
יוני עומד ומחבק אותה. הוא עם כול הקשיחות והרגש מעורבבים ביחד, עם הפנים של המלאך והיא מכונסת בתוכו, ואוהבת אותו כול כך.
למה הוא לא סיפר לי עליה?
ובכלל.
מה היה קורה אילו דניאל לא הפסיק את גיא? מה היה קורה אילו דניאל לא היה מפסיק לנשק אותי? מה היה קורה אילו דניאל ואני היינו מאוהבים? מה היה קורה אילו יוני לא היה מת?
משהו היה קורה פה, אני יודעת. אולי אפילו לא הייתי פוגשת את דניאל. המחשבה הזאת מחרידה אותי. אני מנערת את עצמי ויוצאת מהאמבטיה, כולי רטובה ומותירה שלוליות קטנטנות של מים על הרצפה.
אני קולטת את עצמי במראה.
פשוט ככה כמו שאני. בלי העקבים והשמלה, בלי הבכי.
בלי החיוך.
בלי הבלבול.
בלי דניאל.
בלי מחשבות.
בלי יוני.
רק אני.
לבד. עור ועצמות ולב פועם והרבה רגש שמוסתר וקיים.
הפנים שלי נראות מאושרות. אולי העולם יכול דווקא לתקן את עצמו? לבד? ככה?