גלים- לוותר (פרק 22- יעל)

אתם מכירים את ההרגשה הזאת?
הנשימה שלכם נעתקת, הלב התנפץ לרסיסים, העיניים שלכם כבר לא היו יכולות לעמוד בעומס הדמעות אז פשוט ויתרתם?
הלכתם על האפשרות הכי טובה שהייתה לכם במוח,
לא להתמודד. להעלם.
– – –
אני פוקחת את העיניים במהירות, כאילו ידעתי שאני הולכת לקום בדיוק בשנייה הזאת.
כול בוקר, אותה שעה.
אני לא יאחר אפילו, העיניים שלי יקומו מרצון עצמם. אני לא שולטת בזה. אני כבר לא שולטת בשום דבר שנקרא החיים שלי.
אני יוצאת מהמיטה באיטיות כשגל קור שוטף אותי כשהשמיכה עוזבת את הגוף שלי ומשאירה אותי בלי הגנה.
המטבח ריק לחלוטין, אמא לא שם. יש שם רק הרבה אוויר, אני וכוס קפה.
אני חוזרת במהירות לחדר שלי, חוטפת מהארון ג'ינס, סוודר וצעיף, מתלבשת, שוטפת פנים ויוצאת אל האוויר הקר בחוץ.
השמיים אפורים מדיי, והכול שקט. אני מנסה ללכת כמה שיותר מהר לכיוון התחנה כדי לא לפספס את האוטובוס. אני לא חושבת שאי פעם הקשבתי לכול כך הרבה שקט,
אבל אין בשקט הזה שלווה, לא דבר שקרוב לזה.
אני פשוט לא שומעת כלום, כאילו הכול התאסף לצליל אחד קטן שאני לא יכולה כבר לשמוע, כאילו אין לי משהו, חסר לי משהו. משהו שלאחרים יש.
כשאני מגיעה ועולה על האוטובוס, אני מתיישבת במקום הכי מרוחק מהנהג, אין שם אף אחד.
אבל לאחר כמה שניות אני מבחינה שאני טועה, זה לא שאין שם אף אחד, יש שם עוד בחור. הוא יושב מולי
והוא מסתכל עליי. יותר בוחן מאשר מסתכל.
הוא במדים. יש לו את העיניים הכחולות הכי מדהימות שראיתי אי פעם.
תצאי מזה יעל, לא. לא. לא. לא.
את עדיין אוהבת את יוני, את עדיין אוהבת אותו כמו שלא אהבת אף אחד אחר.
אני מנסה להתרכז במשהו אחר, באמא שמאחוריה שלושה ילדים קטנים הולכים, הם לא מבינים מה זה להסתבך במשהו. לשקוע, לא לצאת, אין כניסה. אין יציאה. אי אפשר.
החיוך עדיין מרוח על הפנים שלהם כול כך חזק, נדמה כאילו העולם ישאר עומד ושלם ושמח לעד.
הסביבה המוכרת של בית ספר נשקפת מהחלון.
אני קמה במהירות, עוברת את הבחור, ומחכה לדלת שתיפתח. האוטובוס נעצר, האוויר הקר מתנפץ לי בפנים כשהדלת נפתחת ואני מכריחה את עצמי לצאת.
"היי!" אני שומעת קול קורא ויד נכרכת סביב הכתף שלי.
אני מסתובבת במהירות אחורה.
החייל עומד שם קרוב אליי, אנחנו מתבוננים בעיניים של האחר למשך כמה שניות עד שהוא קוטע את השקט.
"היי אני מיכאל." הוא אומר משחרר את היד שלו מהכתף שלי ובא ללחוץ לי את היד.
אני מקרבת את היד שלי באיטיות ובבלבול ולוחצת את שלו.
"פשוט… אני לא יודע איך את זה… אבל יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי אי פעם."
אני מרגישה את הלחיים שלי בוערות ומסיטה את המבט כלפי מטה. הוא צוחק.
לא רק העיניים שלו מהפנטות גם הקול.
"תודה…?" אני שואלת.
"אין בעד מה…. בכול מקרה, תהיתי לעצמי אם אפשר לבקש את הטלפון שלך?"
אני מהססת לרגע.
כמה שניות אחרי זה אני מדקלמת לו את המספר. הוא נותן לי אחר כך את שלו.
"תודה. שיהיה לך אחלה יום." הוא אומר בחיוך ופונה ללכת.
אני מסתובבת בחזרה לכיוון השער והולכת. אני בהלם לכמה דקות, לא מאמינה שבאמת, פעם אחת, לשם שינוי, הרגשתי טוב עם עצמי.
– – –
אני, עומרי ודניאל יושבים מול השולחן הרגיל שלנו בהפסקה.
הכוסות קפה כבר גמורות, עומרי בשנייה.
"התנשקנו." דניאל פולט במהירות.
העיניים שלי ושל עומרי מתרחבות במהירות ופונות אליו. "מה?!" שנינו שואלים.
הוא מהנהן בחיוך.
"נו נו ואיך היה? תספר!" אני דוחקת בו.
"היא הייתה טובה?" עומרי שואל אותו.
"סתום ת'פה!" אני אומרת לו, הוא צוחק, "מה? הסתקרנתי…" אני צוחקת איתו ונותנת לו מכה עם המרפק.
"אז אתה מוכן לספר איך היה?"
"כמה מילים?" הוא שואל.
"מילה אחת." עומרי אומר לו.
"אני לא יכול במילה אחת…" הוא צוחק ומותח אותנו.
"נו יאללה כבר!" אני מאיצה בו.
"אוקיי….. יפיפה?" הוא שואל ולא מסוגל לשנייה, להסתיר את החיוך הענקי שמתפרס לו על הפנים.
"אוווו…" אני אומרת בחיוך.
אני שמחה בשבילו, בשבילם, באמת. אהבה תמיד משמחת אותי, לא משנה אם היא שלי או לא.
הכול נראה פשוט כול כך אצל אחרים…
הכול נורא קל שם. יש יציאה, יש כניסה. הכול ברור, מסומן בשלטי צהוב זוהר. יש שם תקווה.
אצלי הנשימה נעתקה, הלב התנפץ, העיניים שלי נעצמו.
אני מנדפת במהירות את מיכאל מהראש שלי, את העניים ואת הצחוק שלו. את הצייפיה שהייתה לי.
ואני מוותרת. גם אתם פעם הרגשתם ככה?