גלים- להתרחק (פרק 25)

"נו בוא כבר." אני לוחשת לתוך האוזן שלו.
הוא נאנח. "את לא יכולה לשבת איתי לשתי דקות?"
"דניאל. אנחנו כבר שעתיים פה. אני ממש אוהבת להיות איתך, אבל אחת עשרה בלילה ואני מתה לישון."
אנחנו על החוף. הוא מחזיק אותי צמודה אליו כאילו אני עלולה להעלם בחושך.
אני קמה ומושיטה לו יד. "בבקשה, בבקשה, בבקשה…" אני מנסה לשכנע אותו עוד קצת.
הוא קם בלת ברירה. הוא כרוך את הזרועות שלו סביבי ומנשק אותי. זה עובד. אני מודה. אני נמסה.
"אתה יודע…. אם אתה גם ממש עייף, אתה יכול לבוא אליי."
הוא מרים גבה.
"תירגע מפגר." אני צוחקת, "אני מדברת על לישון."
"ברור. לישון." הוא צוחק.
אני נותנת לו דחיפה קלה ומסתכלת עליו. באותו הרגע. הרגשתי פשוט מאושרת. הרגשתי כאילו אני מעל העולם, הגיע הזמן שלי לעבור למקום של האנשים השמחים.
"מה?" הוא שואל אותי.
"בוא פשוט נלך הביתה." הוא כרוך את הזרוע שלו על המותן שלי ואנחנו הולכים למכונית.
– – –
אני פותחת את הדלת בשקט.
"הוא לא אמיתי. זה לא אמיתי." אני צוחקת.
"נשבע לך." הוא מחייך ואז אני קופאת. זה מתחיל כשאני רואה את האור בחדר של יוני. אוקיי. אולי אמא נכנסה ושכחה לסגור? אבל אז אני שומעת בכי חזק מדיי. בכי כואב. בכי שנשבר לו מהכול.
אני מתקדמת במהירות ליכוון הדלת. "מיי?" הקול של דניאל מאחורה. הוא מתחיל להעלם ולהיחלש.
עשרות תמונות, דיסקים וניירות מפוזרים על הרצפה בכאוס מטורף. הבכי רק מתחזק, כשאני רואה עיניי דבש. העיניים של אמא שלי, שנפוחות ואדומות מיותר מדיי דמעות.
אני מתיישבת לידה, על הרצפה. "אמא? אמא מה קרה?" אני שואלת בחרדה. היא נראת עייפה. אני רואה את זה על הפנים המוטשות שלה.
"הוא… הוא, לא חזר." היא כמעט אומרת בשאלה. הדמעות מחניקות את הגרון שלה והיא מתחילה לגמגם.
"אנ… אני לא ידעתי." הקול שלה נשמע חלש יותר מאי פעם. היא מוציאה מאחוריה שקית זבל ומתחילה לאסוף את כול הניירות.
"אמא.. אמא.." אני מנסה להפסיק אותה, מנסה לגרום לה להקשיב לי. "אמא תקשיבי לי רגע." הקול שלי נעשה חזק יותר ויותר והיא מתחילה למלמל דברים.
"הוא לא חזר. יוני לא חזר."
"אמא יוני…"
"הוא ברח אני יודעת." היא מתחילה לפתוח מגירות ולשפוך את כול מה שיש בהן על הרצפה.
"אמא תקשיבי לי רגע…" אני מנסה ומנסה אבל שום דבר לא מצליח לי, כאילו הקול שלי נבלע בתוך אוקיינוס כחול עמוק של מים קפואים.
"מה יש לי להקשיב לך מיי? הוא הלך." היא אומרת בעצב שמעורבב בקרירות.
"הוא לא הלך. אמא, יוני מת."
היא מפסיקה לרגע, היא מפסיקה למלמל ולאסוף דברים מהרצפה, היא רק מסתכלת עליי בעיניים הטובות שלה, שאני עדיין מצליחה לראות מאחורי הדמעות.
"זה מה שהוא אמר לך להגיד לי, נכון? אני מכירה אותו טוב מספיק. הוא פשוט הלך, כי היה לו מסובך מדיי, אז הוא ויתר. הוא השאיר את כולנו מאחורה, אני יודעת את זה. הוא תמיד חשב על עצמו. חשב רק איך להציל את עצמו. וזה גם מה שהוא עשה הפעם, הוא הלך. הוא הלך. הוא הלך." היא מנסה לשכנע את עצמה, מתחילה שוב פעם למלמל משפטים קטועים ולקרוע תמונות לחתיכות.
"אמא! תקשיבי לי רגע! פעם אחת תקשיבי לי!" אני צועקת עליה, כאילו היא במקום אחר, בעולם משלה.
אני קמה, מתכופפת להרים את הזרוע שלה, אבל היא מתעקשת. "אל תעזרי לי, חתיכת אנוכית שכמוך, את לא היית יותר טובה ממנו." היא קמה בעצמה לבד. ואנחנו כול כך קרובות, יותר מאיי פעם. רק עכשיו אני רואה שהיא כולה רועדת ומזיעה.
"אמא, אני מבקשת ממך, תקשיבי לי רגע." היא משתתקת. "יוני התאבד. בקיץ. הוא לא הלך, לא ברח לשום מקום אמא, הוא פשוט מת."
"מת?" היא מתנשפת. "זה נקרא למות? הוא התאבד כמו שאת קוראת לזה, כי היה טיפה קשה. אז הוא השאיר את שלושתינו לבד."
ואז גם אני שותקת. כי אין לי מושג מה לענות לה.
"את רואה? אין לך מה להגיד!" היא מתחילה לצעוק עליי. "יוני. ברח. כמו פחדן קטן."
"יוני לא ברח! יוני מת! הוא מת!"
ברגע אחד אני מוצאת את עצמי על הרצפה, כשהלחי שלי שורפת. אחרי שהיא מחיפה לי סטירה כול כך חזקה שאני כמעט לא יכולה לראות מרוב דמעות.
– – –
דניאל מתיישב לידי, על אחד הספסלים במסדרון הלבן של הבית חולים.
"אף פעם לא הרגשתי בטוחה ליד אמא שלי, היא תמיד נראתה לי אישה נורא עסוקה, כזאת שהולכת עם העקבים הכי גבוהים במשרד, והיא הכי כלבה וכולם מפחדים ממנה. גם אני פחדתי ממנה. הבנתי את זה באיזשהו שלב. אז התרחקתי. התרחקנו בעצם, אני ויוני. העדפנו לברוח בערב חג של פסח לחוף ולישון שם עד הבוקר. היינו נעלמים להם ערבים שלמים. ואז הוא מת. ושוב פעם התרחקתי, יורת מדיי אולי. למרות שהיא הייתה צריכה אותי. למרות שידעתי את זה גם."
"זאת לא אשמתך." הוא אומר.
"ומה אם כן?"