גלים- שוקולד קינדר ומרכך כביסה (פרק 16- דניאל)

יעל נאנחת בכבדות.
אנחנו יושבים סביב שולחן עגול בחוץ. שלושה כיסאות ואחד ריק, בשביל מישהו שכבר אף פעם לא יישב עליו. אנחנו יודעים את זה, יותר מדיי יודעים את זה. אבל העיניים שלנו מסמנות לאחרים שהכיסא הזה קדוש.
"מה קרה?" עומרי שואל אותה בעייפות. הקפה אצלו מתחיל לעבוד לאט.
"אני שונאת את ימי רביעי. חרא יום באמא שלי." היא אומרת בחוסר חשק.
"יאללה יאללה…." עומרי מתחיל להגיד לה אבל אני מאבד אותו באיזשהו מקום, אני מחכה לה. ואני לא יכול להזיז בשום מחיר את העיניים שלי מהשער. אני לא יכול להתמודד עם המסקנה שאני לא יראה אותה.
אני מחליף במהירות זכרונות מהשיחה של אתמול.
"דניאל, היא עדיין לא פה." יעל חותכת לי את המחשבות.
"מה? מי לא פה?" אני מעמיד פנים כאילו אני לא יודע על מי היא מדברת לעזאזל.
"טוב דניאל, תשמע שלושתינו יודעים טוב מדיי, שאתה חולה עלייה. וואו, זה כול כך ברור." עומרי צוחק עם יעל.
"על מי לעזאזל אתם מדברים?" אני ממשיך להיות תמים למרות שזה אבוד מההתחלה.
"עזוב אחי, אין לך סיכוי בשיט."
"מה?!" אני שואל במהירות ואז מבין שנדפקתי לגמרי.
"אז אתה כן רוצה אותה!" יעל מוציאה ממני בכוח הוכחות.
"אוי הרסתם לי את הבוקר. אה, על הדרך הזמנתי אותה לצאת. חארות." אני לוקח את הקפה, דוחף את הכיסא, קם ממנו ומתרחק משם. אני שומע קריאות התלהבות מאחוריי.
אני הולך במהירות לכיוון המפלסים. יד נכרכת לי סביב הכתף.
"היי." אני שומע קול.
אני מסתובב בעצבנות, "מה את רוצה?" אני שואל בכעס. אני מצפה לראות את הפנים של יעל, אבל מיי עומדת מולי, ואיך שהיא שומעת את הקול שלי היא לוקחת צעד אחורה.
"אה היי, מה קורה? מצטער."
היא מהססת לרגע אבל בכול זאת מתחילה לדבר. "הי." היא אומרת. פעם ראשונה מאז שאני פוגש אותה, יש לה חיוך על הפנים.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
"כן כן." אני מפנה את העיניים שלי לשניה אל השולחן שלנו מאחוריה. עומרי ניתן לי סימן של 'שיחקת אותה אחי.' ואני חושב שיעל נמסה.
"אני יכול ללות אותך לכיתה?" אני שואל בחיוך.
החיוך שלה גדל עוד יותר, ואנחנו מתחילים להתרחק מהכניסה.
בדיוק שהטוש של המורה נוגע בלוח, הדבר האחרון שאני חושב עליו הוא אלגברה, שיידפק הכול, אני רוצה להיות איתה. התחושה שלי לא משתנה כשאני אומר לעצמי את זה, ורק אז, אני מבין שזה מה שהרגשתי ממזמן.
– – –
אני ומיי יושבים בהפסקה על השולחן בחוץ. העיניים שלה נוצצות מהקור, והצעיף שסביבה מתנופף.
"אז… לאן הולכים היום?" היא שואלת.
אין לי מושג מה להגיד לה, לא חשבתי על זה לעמוק כול כך, לא משנה לאן, אני רוצה להיות איתה כבר.
"אני מנחשת שלא תכננת מה להגיד עכשיו." אנחנו צוחקים.
"מה בא לך?"
היא נושכת את השפה התחתונה שלה, "בוא נלך לחוף." היא מציעה.
אני מרים גבה. "לגלוש…" היא מסבירה. אני מבין.
"אל תדאג, אני ילמד אותך."
"את יודעת לגלוש?" אני שואל בהפתעה. אני מתרשם.
"כ…" היא לא מספיקה להשלים את המילה ומישהו מתקרב אליה.
"מיי!" הוא קורא לה ומתקדם לשולחן.
"היי, דן, מה קורה?" היא שואלת אותו. הוא בערך בגובה שלי, יש לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני. מהסוג הגרוע ביותר שבנות נמרחות עליו.
"אחלה, רציתי אולי…" נהדר, ידעתי לאן זה מוביל. לא. אני מתחנן לאלוהים, רק אל תזמין אותה לצאת.
"רוצה לצאת היום?" פאק. מושלם. היא מחזירה את המבט אליי. היא מתחילה לפתוח את הפה שלה ולהוציא תירוץ שהיא לא יכולה. אבל אני לא יודע למה, אני עוצר אותה ונותן לה אישור לבטל את הכול.
היא מהססת לגבי ההחלטה ומפנה את הפנים שלה בחזרה לדן.
"כן בטח, תתקשר אליי?" היא שואלת בנחמדות.
הוא מהנהן ונפרד ממנה.
אני יכולה לבטל." היא מסבירה.
"לא!" אני אומר לה. "לכי, הוא…." אני מחפש במוח שלי מילים שיתאימו לתאר בחור שנראה סבבה.
"הוא…?"
"אחלה."
"אחלה?" היא שואלת.
"כן נראה אחלה." אני חוזר.
– – –
בסוף היום אני חוזר הביתה באוטובוס, אין לי כוח לשום דבר ואני מבואס. יותר בכיוון של בא לי למות.
מיי מנסה לשכנע אותי עוד פעם אחת שהיא מבטלת ואנחנו בכול זאת יוצאים היום. אני ממשיך להגיד לה שתלך ושהכול בסדר.
אבל אני לא רוצה שהיא תלך. אני לא יודע למה אני אומר לה לא. למה אני פשוט לא יכול להגיד לה שאני מת לצאת איתה?
אני נכנס הביתה במהירות, דופק על הדלת של נוי.
"אפשר להיכנס?" אני שואל.
"אהאה." היא מאשרת. אני נכנס בסערה, ונשפך על המיטה שלה.
"בבקשה אל תגיד לי שאין לך דייט היום. בבקשה אל תגיד לי שביטלת אותו." היא אומרת ונשכבת לצידי.
"אין לי דייט היום." אני אומר בקול מת.
היא נאנחת בעייפות. אני נאנח אחריה. "לפחות תגיד לי איך קוראים לה." היא מנסה לשכנע אותי.
"מה זה חשוב לך?" אני שואל בעייפות. אין לי כבר חשק לכלום. אני רוצה ללכת לישון לאיזה עשר שנים.
"אוי… מיי שטיין." אני פולט במהירות.
היא קמה לפתע מהמיטה ומתיישבת. "אחות של…?" היא שואלת.
אני מהנהן. "מה? שטיין?" אני מהנהן שוב.
"פאקינג שטיין?"
"כן קרציה, שטיין, מיי שטיין. מיי פאקינג שטיין שישבתי איתה היום בהפסקה ואיזה אדיוט אחד הזמין אותה לדייט, היא שאלה אותי אם זה בסדר ואיכשהו אני בכלל לא יודע למה, אמרתי לה שכן."
"מה?!" היא צורחת.
אני מגלגל עיניים. "אכן."
"אתה אדיוט דניאל, אתה חתיכת אדיוט. מה אתה עושה פה?"
"זה הבית שלי נוי אם שכחת. עזבי אותך, איפה אמא? אבא? מישהו?" אני שואל, היא צונחת בחזרה לידי ואני מבין ששוב שנינו לבד.
אנחנו שותקים. הבית ריק ואני יודע שאין אוכל במקרר. זה לא שאין. הם מרוויחים מספיק בשביל מותרות. בשביל מה שאנחנו רוצים. הם משלמים יופי על האייפון של נוי, על המנורת מעצבים הדפוקה הזאת שתלויה בחדר שלהם.
אבל, אמא אף פעם לא שמה לב שתומר זרק את נוי כבר איזה שש פעמים ואבא אף פעם לא שאל אותי איך הולך בבית ספר.
סמס מוציא אותי מהמחשבות האלה. נוי מרימה את הפלאפון שלה במהירות. העיניים שלה נראות מבואסות ברגע שהיא קוראת מה כתוב שם. הנשימות שלה מתחיל להיות קצרות יותר ויותר. ברגע אחד הטלפון נזרק על הרצפה ומתפרק לחתיכות.
סדרת קללות נפלטת מהפה שלה.
"נוי?" אני שואל אותה ומתבונן בצד הפנים שלה.
"מה?" היא שואלת בקול חנוק.
"את יכולה לבכות." אני אומר לה.
"לא אני לא."
"למה לא?" אני שואל ומנגב לה את הדמעה שנפלטת לה בלי שהתכוונה.
"אבא עוד מעט מגיע."
ואז אני מבין שזה באמת קרה.
זה באמת ככה.
שהכול בנוי על שקרים פה וזה לא פרסומת של שוקולד קינדר או מכבס כביסה. של המשפחה המושלמת. והדייט המושלם.
זה הסיפור של המשפחה הדפוקה, הדייט שהתבטל, ושקרים. רק שקרים.