גלים- יש לך אורחת (פרק 17)

"אז איך היה?" דניאל שואל אותי.
אני מתמהמהת לרגע, מנסה להבין עם עצמי אם באמת כדאי להגיד לו את האמת.
"את האמת…" אני מתחילה להגיד שהיה בסדר ולא יותר מזה ואז משהו עוצר אותי מלשקר לו ואני מתחילה מהתחלה.
"את האמת שהיה סוג של מושלם."
אני לא מסוגלת להחזיק את השפתיים שלי והן נמתחות לחיוך. אני מנסה להסתיר את זה.
הוא צוחק. "אוי אלוהים," הוא אומר לי, "אם זאת הולכת להיות השיחה הזאת אני הולך שטיין, רק שתדעי."
"מה?! אני רק מספרת לך מה שהיה."
"אז באמא שלך, תעברי עם השיחה הזאת ליעל."
מרחוק אני בטוחה שנראינו לא קשורים לחיים פה. התפוצצנו מצחוק וזה הרגיש טוב. אני כבר לא זוכרת את עצמי ככה. משוחררת. חיה. מרגישה משהו.
"טוב טוב קרציה, אני בכול זאת מצטערת שביטלתי אתמול."
"יאללה בקטנה, לפחות יצא לך בזכות זה מישהו להתמזמז איתו, רק בבקשה לא מול העיניים שלי."
אני שולחת אליו מרפק ישר לתוך הצלעות וצוחקת.
"אני ישתדל."
"טוב נו אז מה היה?" הוא שואל בסקרנות.
"לא רצית לשמוע, אדיוט." אני מתגרה בו.
"יאללה יאללה שפכי כבר."
"אתה בטוח??" אני מוציאה ממנו עוד קצת עצבים.
הוא תוקע לי פרצוף של 'את הולכת למות.' זה מצחיק אותי.
"אז… הלכנו לסרט ואז ישבנו בבית קפה. וסתם דיברנו…"
ולפני שאני מגיעה למשפט היחידי שרציתי להוציא בפניו, דן מגיע. אני קמה אליו.
"בוקר טוב יפיפיה." הוא אומר לי ומושך אותי במהירות אליו. אנחנו מתנשקים ובאותו רגע בדיוק אני שוכחת מהכול, במיוחד מדניאל שיושב מאחורינו.
הוא מכחכח בגרון שלו בדיוק כשדן מעביר את היד שלו למותניים שלו ואני כורכת את שלי סביב הצוואר שלו.
הוא מתנתק ממני וצוחק. "טוב את באה?" הוא שואל אותי. אני מסמנת לו עם הראש שעוד דקה אני יהיה בכיתה. כשהוא הולך למפלס שלנו, אני מתיישבת ליד דניאל בחזרה.
"ואז התנשקתם?" הוא משלים אותי בשאלה.
"אכן." אני מסכימה.
"אמרתי לך לא מול העיניים שלי, עוד שנייה התפשטתם לי פה. באמת טיפת תרבותיות." הוא אומר ועושה תנועות של הקאה.
אני צוחקת. "דפוק אחד."
"טוב אז לאות החגיגה, את באה אליי בערב. שום דחיות, את חייבת לי על אתמול. מובן?"
"אני יבוא." אני אומרת. הוא מרים גבה.
"מבטיחה קרציה אחד!!!!" אני אומרת ודוחפת אותו.
– – –
בשבע בערב אני דופקת על הדלת של הבית של דניאל.
נערה בת חמש עשרה בערך, אני חושבת, פותחת לי את הדלת. יש לה בדיוק את אותן העיניים המדהימות של דניאל.
אני מנסה לגרום לעצמי לשכוח את מה שאמרתי עכשיו.
אני מנסה לחייך במקום להמשיך לבחון אותה. "היי." אני אומרת לה.
היא מחזירה לי חיוך מסנוור ומכניסה אותי הביתה. היא הולכת ישר אל אחת הדלתות ודופקת עליה.
"יש לך אורחת." היא מדגישה את המילה האחרונה. אני הולכת לכיון הדלת הפתוחה ונכנסת אל החדר שלו.
"וואו." אני אומרת בהתפעלות כשאני מגלה קיר שלם של תמונות שלהם.
הוא קם מהכיסא אליי. "אספתי אותם במשך שלוש שנים כול פעם שארבעתנו הלכנו לאנשהו יעל תמיד הביאה את המצלמה שלה. זה מה שיצא."
העיניים של עוברות במהירות על כול התמונות. מנסות לאסוף כמה שיותר פרטים.
"אוהבת?" הוא שואל אותי.
אני מסתכלת עליו ומחייכת. "זה מקסים." אני מודה.