גלים- טעות בפס יצור (פרק 19- נוי)

אל תדמיינו את זה.
לא את האישה שלבושה בסוודר משעמם ורוד כשהיד של גבר נאה בחליפה כרוכה סביב המותן שלה,
לא את שני הילדים שיושבים מתחתיהם,
לבת שתי צמות זהובות עם קוקיה אדומה, לבושה בשמלה קטנטנה לבנה.
הבן מחזיק ספר ביד ומקריא אותו לה.
ביחד, נמרח להם חיוך מושלם מדיי על הפנים הלבנות שלהם. לכולם כאילו אכפת כול כך אחד מהשני.
תדמיינו את זה, את המשפחה שלי.
ההורים שלי לא שם. הם אפילו לא נראים מאוהבים. הם לא שמים לב שאנחנו חיים.
אני לא לבושה בשמלה לבנה, קטנה בטח שלא. דניאל לא מקריא לי שום ספר.
אנחנו יושבים שנינו סביב שולחן עגול בשמונה בערב משחקים עם הסלט שיש לנו עם הצלחת.
לפחות ככה אנחנו מרגישים ילדים.
– – –
כשהשפתיים של תומר נוגעות בשלי, אני מרחפת. כי אני לא מרגישה כלום.
תומר היה הבחור הזה, שכול הבנות רצו, זה הכול. לא משהו מיוחד. ואז הגיע היום, ונוי לוי זכתה בו כנראה.
אני יכולה להגיד עכשיו שהרגשתי מלכה, אבל זה לא ישתווה לתחושה הזאת. הרגשתי כאילו אני יכולה לכבוש את האוורסט אם אני איתו.
ושכולם ילכו להזדיין, אני יכולה לעשות הכול ולהצליח בזה כמו שאף אחד אחר לא יכול לעשות.
אז זה המשיך ככה.
אנחנו כבר שנה ביחד.
והכול טבוע במה שזה לא יהיה, אתם יודעים מה? הוא בפסגה שלו ואני טבועה במה שזה לא יהיה.
כי אני פשוט כבר כלום בשבילו.
אני לא מבינה למה אני עדיין איתו.
למה אני לא מספיק אמיצה כמו שהרגשתי פעם, כשזה רק התחיל, ולהגיד לו ביי.
אולי אף פעם לא באמת הרגשתי ככה. אולי זה היה מזויף.
הוא מתנתק ממני ולא אומר כלום, מסתובב והולך לכיתה, אני מסתכלת סביבי ורואה, שכמו תמיד, כולם נמצאים שם, ואני לא באמצע חלום, כי כמו שכבר אמרתי, כול פעם שהוא נוגע בי, אני מרחפת.
אני פוחדת שאולי אני כבר לא בחיים כי שום דבר לא מזיז לי, גם אם סכין תרוץ לתוך הגוף שלי עשר פעמים.
כששיעור מתמטיקה מתחיל, אני מנסה לאמץ את הראש שלי לחשוב ולהתעמק בתרגילים ובביטויים אלגברים מסובכים.
זה מצליח, כן, זה הולך לי דווקא טוב.
אני שקועה בזה כול כך חזק, עוברת חצי שעה, אני מקשיבה למורה, כול המילים שיוצאות לו מהפה, כולן,
כול הברה וסיום. זה נקלט לי בראש.
שעה עוברת, תרגילים חוזרים על עצמם כבר והכול נראה לי מוכר וחמים.
זה מצחיק אותי, תרגילי מתמטיקה בדרך כלל לא עושים לי את זה. בכלל לא. אבל אני תמיד ידעתי שזה תרגיל פשוט להתעסק עם מוח של אנשים כמוני. שלא רוצים לחשוב על דברים אחרים.
שמטרידים אותם בדרך כלל.
צלצול.
וואו, עברו שעתיים.
המחנכת שלנו נכנסת ואומרת שאנחנו משוחררים להיום, פיזיקה ואנגלית לא יכולים להתקיים.
כולם אורזים את הדברים שלהם במהירות לפני שמשהו ישתנה יוצאים מהכיתה.
רק אז כשאני נשארת לבד, אני לוקחת נשימה עמוקה, אומרת לעצמי שיהיה בסדר, לוקחת את התיק ואת הדפים ויוצאת מהכיתה.
תומר כנראה חיכה לי בחוץ, הוא תופס אותי במהירות ומצמיד אותי אליו,
"בא לך ללכת לים?" הוא שואל אותי.
אני מורידה במהירות את היד שלו מהמותן שלי ומסרבת.
"לא אין לי כוח." אני אומרת בקול מת ויורדת במדרגות אל עבר היציאה.
לא אכפת לי אם עברתי על החוקים של תומר כוהן, הוא יכול לקפוץ לי. אני מתחרטת על מה שעשיתי אחרי שתי דקות בדיוק.
– – –
אני נכנסת הביתה במהירות, אני יודעת שדניאל לא נמצא שם ומצטערת, אני רוצה לדבר איתו, לא משנה על מה. רק להעביר איתו את הזמן המיותר הזה. ההורים שלי בטוח לא שם.
הרגליים שלי כאילו לוקחות אותי לעשות את זה, הרבה אומרים שזה טוב. אתה מגלה מי אתה באמת.
אני רק רציתי להבין מי אני באמת.
אני נכנסת לחדר שלי, ומתחילה להתפשט, אין לי הרבה אומץ, אז אני נשארת עם חזיה ותחתונים.
הגוף הלבן שלי מתגלה במראה.
כול עור שאף פעם לא באמת התעמקתי בו.
הכול מהכול. הלוואי שהייתי יכולה גם לפשוט את העור ממני ולבדוק מה קורה עם הלב שלי.
אני יפה? אני שואלת את עצמי.
לא רזה מדיי, לא שמנה מדיי.
העיניים שלי חומות כמו תמיד. השיער שלי מלא וקופצני כמו תמיד.
אז למה אני כול כך דפוקה?
אלוהים או הגורל או מה שזה לא יהיה, לא אמור לתת למי שבסדר חיים טובים יותר?
משפחה טובה יותר?
אבל אז אני מבינה שכולי לא בסדר, משהו נדפק בפס יצור. הייתי המשהו המקולקל הזה שנתנו אותו בטעות למישהו.
אני לא מספיק.
אני לא מספיק כדי שלהורים שלי יהיה אכפת ממני,
אני לא מספיק כדי שיהיה לי מישהו שיאהב אותי באמת,
אני לא מספיק כדי להיות מאושרת.
אני דפוקה.
אני רק בשר ועצמות ועור. לא יותר מזה. אין בי כלום.
אז למה אני מצפה בדיוק?
את מטומטמת נוי, את דפוקה, את הלא בסדר פה, את אנוכית.
את אבודה כבר מזמן. את אף פעם לא תוכלי להיות משהו אחר חוץ מהטעות הזאת בפס יצור.