גלים- חמש יחידות בלהשלים עם מוות (פרק 12- דניאל)

אני מרגיש את הסדין על הגב שלי מתחכך. בוקר. כמו תמיד.
אני לוקח נשימה עמוקה ומסתכן לפתוח את העיניים. הקיר הלבן של החדר שלי נשקף מולי וטיפות של אור צצות מבין הסדקים שבתריס.
המחשבות מטריפות לי את המוח מאתמול. ואני נזכר ביוני.
כול הזכרונות ממנו חרוטים לי במוח כל כך חזק שזה כול כך כואב, צריך להתמודד עם זה. בצורה כזו או אחרת.
אני נזכר איך היינו, ארבעתנו, מעבירים את הזמנים הכי טובים בחיים שלי.
כולנו יושבים בהפסקה. מסביב לאותו שולחן, שותים את אותו סוג הקפה. עומרי מתלונן בפנינו שעוד בחורה ברחה לו, יעל אומרת לו שהוא פשוט לא מבין את המין שלהן. יוני מחבק אותה ומדי פעם שניהם מבריחים מבט אחד לשניה, הוא מנשק אותה ואני מתחנן שישרכו כבר חדר. רק לא מול העיניים שלנו.
היינו מין חבורה כזאת.
עברנו הכול ביחד. מהחטיבה. כול אחד עם המסלול שלו, ואנחנו במסע אחד משותף. תלמידי יב שעדיין לא מבינים מה רוצים מהם. אחד מאוהב, אחר בורח מההורים, השלישית מאמינה בי יותר מדיי, ואני לפעמים מפסיק לעשות את זה.
באישזהו שלב כשאני חושב על יוני, מיי מופיעה לי בראש.
ההלוויה שכמעט רציתי להפרק שם, על החוף, בבר, במכונית, על הרצפה בחדר שלה, על זה שעזבתי אותה כי הייתי פחדן מדיי ולא יכולתי להתמודד עם מה שבאמת רציתי לעשות.
כשהיא הקיאה את הנשמה שלה בבית ספר, שהיא ששלפה מולי אצבע משולשת וזה קרע אותי בצחוק.
את הידיים שלה מנסות להתנגד לחוזק שלו אתמול במועדון, כשחיבקתי אותה מחוץ לכניסה לבית שלה.
כשחזרתי לפה וכול מה שחשבתי עליו היה מיי שטיין.
הפנים שלה.
העיניים שלה.
אני מנענע את הראש כדי שהיא תצא ממנו כמה שיותר מהר וקם מהמיטה.
אני יוצא מהחדר באיטיות, כול הגוף שלי תפוס מאתמול והדבר הראשון שאני רואה זה את נוי מכינה לה קפה בעצבנות.
"מה קורה אחותי?" אני שואל ומשפשף את החזה שלי.
"חרא." היא אומרת בטון קר.
אני ניגש למקרר ומוציא חלב, אני ממש רוצה לשאול אותה מה קרה אבל מה כבר יכול באמת לקרות לילדה בת חמש עשרה חוץ מזה שחבר שלה נפרד ממנה.
"תומר חתך." היא אומרת לפתע.
"הוא היה אדיוט נוי." אני אומר והיא פשוט שותקת. אני מתקרב אלייה, מניח את היד שלי על הכתף שלה ומנסה לעודד אותה. "יאללה בקטנה."
"ולמה אתה נראה כול כל מעוך?" היא מרחרחת אותי.
"איכס, עוד פעם ששתית אתמול?"
"כן." אני אומר.
"יופי."
"מקסים."
"נהדר."
"מדהים."
"אתה יודע מה? כוס אמ אמא שלו."
אני בהלם לשתי שניות, אף פעם לא שמעתי אותה מדברת ככה. עוד שאמא שלי בבית.
"וואו אחותי אני מתרשם, מאיפה למדת לדבר ככה?"
"ממך?" היא אומרת ומרימה גבה. אני טופח על הגב שלה.
"בסדר בסדר."
היא מכווצת את השפתיים שלה ושותקת. אני חוזר לחדר שלי, מתחיל להתארגן, לוקח כסף לאוכל ונפרד מנוי.
אני יוצא לבית ספר. תוך חמש דקות אני מגיע ומספיק לקנות קפה לפני הצלצול, ברגע שהשפתיים שלי נוגעות בכוס אני שומע אותו.
אני נאנח, לוקח שלוק, זורק את הקפה וממשיך אל עבר הכיתה.
יעל ועומרי נשענים על הדלת ומדברים.
"בוקר טוב." יעל אומרת אני מזהה לפי הקול שלה שגם לה לא היה בוקר מזהיר ביותר. מאז שקרה מה שקרה שלושתינו נכנסנו לתוך עצמנו, כול אחד מתמודד לבד עם הכאב. זה לא בסדר, אני מנסה לשכנע אותי כול פעם מחדש. זה לא בסדר שאנחנו מתחילים להיקרע אחד מהשני. להיפרד.
זה לא אמור להיות ככה.
"בוקר אור."
המורה לפיזיקה נכנסת לכיתה. אני מתיישב ליד עומרי ונשפך על הכיסא. לעזאזל אני חושב, למה לקחתי חמש יחידות פיזיקה?
– – –
בסוף כול היום הנורמלי הזה, אני תופס את מיי רגע לפני שהיא יוצאת מהכיתה שלה ומסתכל על העיניים האדומות שלה. מבין שהיא לא ישנה כול הלילה.
"מה את עושה אחרי הצהריים?" אני שואל.
היא מהססת לשניה לפני שהיא מוציאה מילים מהפה.
"אני… אני הולכת היום לקבר של יוני." היא עונה בקול מת.
אני מהנהן. אני כול כך רוצה להיות איתה, לא ככה. לא כשמישהו אחר חודר שוב למוח שלי ומוציא ממני כאב. אני רוצה לשמוע את הצחוק שלה.
"אני יכול לבוא איתך?" אני שואל. עדיין לא מבין למה עשיתי את זה.
"בטח." היא אומרת ומושכת כתפיים.
"אז באיזה שעה?"
"אני יבוא לאסוף אותך בארבע?"
אני מהנהן.
"הזית. חמש עשרה."
"אחלה." היא אומרת בלי שום טיפת רגש. והיא סוחטת ממני כול כך הרבה מזה. אני נושם עמוק ומתחיל ללכת לכיוון הבית.
– – –
האוטו שלה מחנה ליד הבית ואני יוצא לכיוונה. אנחנו שותקים כול הדרך לבית קברות. אני מחזיק את עצמי לא לצרוח מרוב שיגעון. כשאנחנו מגיעים היא מתקדמת לפניי והשמלה הארוכה שלה מלטפת בעדינות את קצוות הקברים. היא נעצרת כשאני אחריה מול הבטון הקר שחקוק עליו השם יוני שטיין.
היא כורעת ברך באיטיות ומיישבת ליד הקבר, מניחה עליו את היד ועוצמת עיניים. מפה זה נראה כל כך קל.
מיליון זיכרונות מתחילים להציף אותי. מערבולות שלמות של רגשות, צחוק, כאב, כעס, אהבה, שטויות.
הכול מהכול.
היא מסמנת לי עם הראש להתקרב. אני קפוא במקום, לוקח נשיפה ארוכה ומתיישב לידה.
לא.
בבקשה לא. אני מתחנן בפני אלוהים. אל תגרום לי לבכות לידה. אבל אני לא יכול, אני כבר מפסיק ממזמן לשלוט על עצמי.
הדמעות מתחילות לרדת אחת אחת על הפנים שלי והידיים שלי נכרכות סביב הצוואר שלי. אני מתבונן בשמיים ומרגיש אותו מסתכל עליי, הדמעות רק מתחזקות. די תפסיק דניאל, פשוט תפסיק.
חתיכת אפס, זה מה שאתה. לא יודע להתמודד.
אני מרגיש ידיים נכרכות סביבי וחום גוף.
"זה בסדר." היא לוחשת.
אני מוריד את הראש לכיוונה. "למה זה כול כך קל לך?" אני אומר ומנסה לנגב דמעה.
"קל? למה אתה חושב שקל לי דניאל? אתה לא חושב שכול פעם שאני הולכת לישון אני לא מתחננת לאלוהים שאני לא יחלום עליו בלילה. לא? אתה לא יודע כמה אני מתאמצת לא לבכות כשאני נכנסת למקלחת ורואה את הסימני קשירה של החבל הזה, שחנק אותו.
אז זה קשה. לא ציפיתי שיהיה אחרת. אבל מתישהו אתה צריך להתמודד עם זה. חזק, לפעמים חלש.
לפעמים רציתי למות ביחד איתו. אני לא הולכת לבכות עכשיו. גם אתה לא. כי זה הדבר האחרון שיוני היה רוצה שנעשה עכשיו.
אני ואתה הולכים להבין שיוני מת. מת דניאל. וצריך להשלים עם זה." הקול שלה מתחיל לרעוד.
"הוא לא יחזור יותר. הוא כבר לא יהיה פה. רק פה." היא אומרת ומניחה את היד שלה על הלב שלי.
אנחנו מסתכלים אחד על השניה, היד שלה ניגשת ומנגבת לי את הדמעה.
"הבנת?" היא שואלת.
אני מהנהן, ולא יכול להוציא מילה. כי בפעם הראשונה בחיים שלי מאז שהוא מת, אני שומע משהו אחד אמיתי.