גלים- חלאה (פרק 10)

אני מתיישבת לידו ומוציאה סיגריה.
"רוצה?" אני שואלת. הוא שולף את האחרונה שהייתה לי. אני מדליקה את שלי.
אני מתקרבת אליו ומדליקה את שלו.
אנחנו שותקים.
"טוב תקשיב, לא באתי לפה כדי לשתוק ולעשן איתך, אני יכולתי לעשות את זה גם לבד. מה רצית? למה אני פה?" אני שואלת בהתקפיות.
"וואו…" הוא מתפעל בציניות.
"דניאל?" אני אומרת בנחמדות.
"כן?"
"לך תזדיין." אני אומרת וקמה מהספסל, אני רוצה ללכת ולחזור הביתה אבל היד שלו מושכת אותי בחזרה למקום. אני נושפת בעצבנות.
"נו?" אני מאיצה בו לדבר.
"את מזה עקשנית." הוא אומר. אלוהים הוא מתחיל להעיק עליי.
"אני מזה הולכת."
"טוב טוב" הוא נכנע, "רציתי לדבר. על מה שקרה." בבקשה לא, אל תתחיל. ניסיתי לשכוח מזה כול היום ולהתחבר לדברים אחרים ואז הוא מגיע ומעיר אותי לרגש חדש. לעזאזל איתו.
"על מה יש לדבר?"
"על מה את רוצה לדבר?" הוא עונה לי בשאלה. ואז אני מתפרצת.
"על מי אני רוצה לדבר דניאל? באמת?" אני מתחילה להרים את הקול, "על זה שאולי היום כמעט עשינו את זה על הרצפה בחדר שלי, על זה אתה רצית לדבר. בשביל זה קראת לי לכאן לא? על זה שברחת משם והשארת אותי להתמודד עם…" אני יכולה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך אבל אני מפסיקה. כי אני חייבת לדעת מה יש לו להגיד, אז אני עוצרת במילים שלי, שותקת ומחכה לתגובה ממנו.
"את היית שיכורה." זה מה שיש לו להגיד?
"היום בבוקר הייתי פיכחית לגמרי. גם אתה לפרוטוקול."
"זה היה רגע חולשה."
"אני חשבתי… עזוב מה זה חשוב מה אני חושבת."
"מה חשבת מיי?" הוא מאלץ אותי להוציא מילים מהפה, מילים שאני מתה להוציא. אבל אני לא יכולה.
אני לא אמיצה מספיק בשביל זה.
"חשבתי לרגע אחד היום בבוקר, שהיית שלם עם זה. שנישקת אותי. שאני נישקתי אותך."
"מיי…" הוא מנסה להגיד. כאב מפלח לי את הלב, זה היה הרגש. שבאמת הסתרתי מהיום בבוקר. והוא פוגע בי כול כך. העיניים שלי מתחילות להירטב מדמעות שיפרצו החוצה.
"לא." אני מסרבת לשמוע. אני מפילה את הסיגריה על הרצפה ודורכת עליה. ואז אני פשוט קמה משם והולכת. הוא לא עוצר אותי. אני לא צריכה את זה גם.
– – –
אני קמה לעוד יום. חם לי כל כך. השיער שלי מבולגן והסדין יצא מהמזרון. אני קמה ויורדת למטה. מכינה לי קפה. אני שותה אותו וחוזרת למעלה להתארגן.
אני מתלבשת, שוטפת פנים, ומנסה לסדר את השיער. אני חוטפת את התיק ויוצאת מהבית במהירות אני אפילו לא יודעת אם יש שם מישהו. מתחיל להיות קריר, החורף מגיע.
אני מגיעה לבית ספר תוך עשר דקות ברגל. יד תופסת אותי מאחורה ומסובבת אותי. גיא מופיע לפני.
"היי."
"בוקר טוב." הוא אומר בקול האמיץ שלו. אני צוחקת.
"תשתפי אותי גם בבדיחה?"
"סתם.."
"תקשיבי, סתם אם בא לך, רוצה לצאת היום?" אני באה להגיד שאני לא יכולה, אבל נמאס לי.
"בטח."
"מעולה" הוא אומר, "היום בעשר תיהי מוכנה." הוא מתקרב אליי ונותן לי נשיקה על הלחי. אני מתבוננת בגב שלו שמתרחק ממני.
דניאל מפריע לי לפתע.
"גיא? באמת?"
"תזכיר לי ממתי זה עניינך?" אני שואלת בסקרנות מאולצת.
"הוא חתיכת חלאה מיי, הייתי מצפה ממך להבין את זה ראשונה."
"טוב."
"מה טוב?" הוא לא מבין.
"הוא חלאה."
"כשתביני תתקשרי אליי. ואל תופתעי לראות אותי הערב, כולם הולכים לאותה מסיבה פה." שיקפוץ לי.
"אחלה."
"מעולה."
– – –
בעשר בדיוק נשמע צפצוף מבחוץ. תעודת זהות מזויפת. מאה שקל וטלפון. וכמובן פתק לאמא שיצאתי. אין לי כוח להיסטריה.
לא מפריע לי שהשמלה שאני לובשת קצרצרה מדיי, לא מפריע לי כלום. אני הולכת להנות הלילה.
לגיא יש חיוך ענקי שהוא רואה אותי. אני מסמיקה.
– – –
אנחנו מגיעים תוך חצי שעה. והמועדון מפוצץ באנשים מוכרים מהשכבות. הוא קונה לעצמו בירה ובשבילי צ'ייסר. כשאנחנו משתחררים לבסוף הוא מושך אותי לרקוד. ומתפוצץ לי המוח מהמוזיקה החזקה מדיי, ואני קופצת. והוא מצמיד אותי אליו. אחרי שעה שעוברת אנחנו הולכים לחדר עם הכיסאות ישיבה. הוא בוחר את הספה האדומה ואנחנו מתיישבים עליה.
הוא מצחיק אותי. בלי שום סיבה הוא פשוט עושה את זה בדרך כולשהי שמקסימה אותי. ואז אני קולטת מולי בדיוק מול הספה שלנו את דניאל יושב שם. הוא נמצא עם חבר שלו ואיזה בחורה.
אני מאבדת ריכוז.
"היי." גיא מחזיר את תשומת הלב שלי אליו. הוא מקרב את הפה שלו לשלי.ואז הוא מנשק אותי. הנשיקה בהתחלה חמה ואז זה מתחיל להיות תובעני. יותר יותר.
קשה לי לנשום אבל הוא לא מפסיק, היד שלו נוגעת לי בצוואר ואז היא מתחילה לרדת.
אני רוצה שיפסיק.
אבל הוא חזק ממני.