גלים- זה לא מעניין אותי (פרק 4)

אני מתחילה להצטער על השטויות שיוצאות לי מהלב עכשיו.
כי אני נזכרת שאהבתי את יוני.
אני יוצאת מהאמבטיה במהירות, מנסה לשכוח ממה שאני באמת מרגישה, מתלבשת ונכנסת למיטה.
בלילה אני חושבת על דניאל.
זאת אומרת, אני נזכרת במה שהוא אמר לי היום, על כול השעתיים האלה שישבתי שם במקום האהוב עליי, עם בן אדם שמבין אותי.
סוף סוף.
עם אמא אני לא יכולה לעשות את זה. היא ישר תתחיל לבכות ולהתייפח על הכתף שלי.
ואני לא רוצה להתמסר לרגש כזה. אני לא רוצה לזכור מה קרה ליוני, אני רוצה להיזכר מי הוא היה.
זה מה שהם לא מבינים. אני מתחילה להיות עייפה מכול היום הזה ונרדמת.
כשאני קמה אני מסתובבת בבית.
אין שם אף אחד, וגם אם היה הייתי בכול זאת מרגישה ריקנות. עדיף ככה בלי שום רגש נוסף שמכביד עליי.
אני הולכת לבית ספר, מתיישבת בכיתה ומחכה לצלצול. הוא מגיע מאוחר מדיי, גם המורה, גם השכחה מהלב. כול השיעור אני מרחפת. אני לא עוסקת במה שאני לא רוצה לחשוב עליו, אבל אני בכול זאת לא שם. זה לא מעניין אותי. הם מדברים על… אני בכלל לא יודעת על מה הם מדברים.
גם זה לא מעניין אותי.
אני רק רוצה ללכת משם ולברוח. למזלי המועט הצלצול מגיע ואני מתקדמת אחרונה לקפטריה.
אני לוקחת לי כריך ותפוח, אבל אין לי באמת תיאבון.
אני תופסת שולחן לבד כשאני עם הגב אל ההמולה שמתרוצצת מאחורי. שקט. זה כול מה שאני מבקשת.
דניאל מתיישב לידי.
אנחנו לא מדברים, אני משחקת בתפוח שלי ויש לי בחילה מטורפת, היא עולה. אלוהים אני חייבת להקיא.
אני מתחילה לרוץ לשירותים, אני שומעת שדניאל רץ מאחורי וקורא לי, אני גם יודעת שכול החדר אוכל מסתכל עליי. למרבה הפלא, זה לא מעניין אותי.
אני מגיע לשירותי בנות, וטורקת את הדלת כניסה לדניאל בפרצוף.
אני מקיאה את נשמתי. כשאני מסיימת אני כול כך חלשה שאני נופלת על הרצפה ומתחילה לבכות.
אני שונאת את עצמי, אני כול כך לוזרית. אבל אני לא יכולה להפסיק. יש לי הרבה סיבות לבכות בגלל זה אני בוכה. את דפוקה מיי, אני חושבת לעצמי, פשוט דפוקה.
אני יודעת שדניאל שם, אני יודעת שהוא מקשיב לי.
"מיי." הוא אומר.
"עוף מפה." אני אומרת רועדת.
"לא אני לא עף מפה."
אני קמה בכוחות מועטים, עדיין לא מרגישה טוב, ויוצאת מהתא, יש לי סחרחורת ואני נשענת בכבדות על הכיור.
הוא בא לידי. אני מרימה את הראש לכיוון המראה ומסתכלת על שנינו הוא מסתכל על הפנים שלי ואני על שלו.
"מה?" אני שואלת בהתקפיות. פותחת את החלון שקרוב אליי, נועלת את הדלת ומדליקה סיגריה.
אני חייבת להפסיק את זה.
"מיי."
"מה?!" אני שואלת שוב.
"מה קרה?" הוא שואל.
"הקאתי, מרוצה?"
הוא לא עונה.
"אתה יכול לענות אתה יודע."
"אין לי מה להגיד לך."
"יופי. רוצה סיגריה?"
"לא תודה."
אני מתחילה לבכות מחדש.