גלים- הנעליים מיוני (פרק 5)

הוא מנסה להתקרב אליי, ואני לא זזה. יש לי עוד בחילה, אני מוצאת את עצמי בשניות נשענת על האסלה בתא. כלום.
אני מתיישבת על הרצפה מולו.
"את צריכה לאכול משהו." הוא אומר.
אני מפנה אליו אצבע משולשת.
"אני רק אומר."
אני מגחכת. הוא לא יודע מה לעשות וגם צוחק.
"אני חייב לצאת מפה לפני שאיזה בת תיכנס…"
הוא מושיט לי יד לעזרה. אני לוחצת אותה וקמה. אני לא רוצה לשחרר.
הוא פותח את הדלת ואנחנו יוצאים, למזלו איך שאנחנו בחוץ יש צלצול. שנינו חוזרים לכיתה של האחר.
הוא למפלס של י"ב אני למפלס של עצמי.
בשיעור אני לא מפסיקה לחשוב עליו.
סוף היום. משחררים אותנו בשעה השביעית. והוא תופס אותי ליד הספסלים.
"יש מסיבה היום בערב." הוא אומר.
הוא לא נותן לי להגיב או להיענות. "אני יאסוף אותך היום בתשע, תהיי מוכנה."
הוא מתחיל ללכת. "רגע." אני עוצרת אותו. "אתה לא יודע איפה אני גרה."
"אני יודע איפה יוני גר."
אני מחייכת ומתחילה לצאת מהשער וללכת הביתה.
כשאני מגיעה אין לי סבלנות לכלום. מאיזושהי סיבה אני רק רוצה להגיע כבר לתשע בערב. אני יודעת שהשניות יעברו בקצב מחריד.
אמא השאירה פתק על המקרר שהיא נוסעת לאיזה פגישה בתל אביב ואבא מקפיץ אותה. הם יחזרו מחר בצהריים. מעולה. אני לבד.
מסיבה.
אוסף של אנשים שלא מכירים אחד את השני, שיכורים מרוב אלכוהול, סמים או מוזיקה.
בסוף הלילה הם יוצאים עם איזה מישהו וקמים איתו באותה מיטה ביום שלמחרת. לא מבינים איך זה קרה להם.
כמו שכבר הבנתי אני לבד, והשניות עוברות לאט מדי. יותר מדי לאט שזה מתחיל להטריף לי את השכל.
אני לוקחת כדור שניה ושמה שעון מעורר לשמונה. וואו הכדור הזה עובד מהר.
– – –
השעון מעיר אותי בבהלה. שמונה.
אני חייבת מקלחת. בתוך דקה אני מתחת למים החמים. אני מסתבנת, שוטפת את עצמי שוב ויוצאת לאוויר החם שבחוץ.
אני פותחת את הארון שלי ומוצאת חולצה שחורה וג'ינס קצר וקרוע מספיק.
אני פותחת את המגירת נעליים עד הסוף ומוצאת את העקבים שיוני קנה לי ליום הולדת. אני נזכרת בברכה שהוא כתב לי.
'מיי. תנעלי אותם הרבה, זה יגביה אותך, גב ישר, לא להסס. ביטחון. ביטחון. ביטחון. תראי לעולם מי את. אוהב, יוני.'
אני מוציאה אותם בלי היסוס ונועלת אותם. מרוצה מעצמי. אני מסתכלת עליי במראה. אני נראת מאושרת. אני חושבת שזה בסדר. זה טוב. אני בטוחה בזה אחר כך.
מישהו דופק בדלת. אני פותחת אותה ודניאל מופיע לפני. אני רק עכשיו שמה לב ליופי שלו. העיניים החומות עמוקות שלו מסנוורות אותי טיפה. הוא נשען על מפתן הדלת.
"מוכנה?"
"בטח, חכה רגע."
אני הולכת במהירות אל החדר שלי, חוטפת את הפלאפון, מאה שקל שנשארו לי ותעודת זהות מזויפת. איכשהו אני מצליחה לא למעוד על העקבים והולכת אל הכניסה.
הוא פותח לי את הדלת של המכונית. אני מגחכת, "דפוק." אני אומרת לו.
אנחנו מתחילים לנסוע.
"אז מה קרה שאתה לוקח אותי למסיבה הזאת?" אני מתבוננת על צד הפנים שלו שמסתכלות על הכביש.
"תגידי לי אם אני טועה. חשבתי שתירצי קצת לצאת מהחדר שלך אחרי היום."
"וואו, קלעת בול."
"מה קרה שנעלת את הנעליים האלה?" הוא שואל ומסתכל עליי לשבריר שניה.
"סליחה?" אני שואלת בחוסר ידיעה.
"הוא לא סיפר לך?, עזרתי ליוני לבחור את הנעליים שלך, הוא רצה לקנות לך משהו, הוא ידע מה, לא ידע איך." הוא צוחק.
אני מחייכת, "ואתה עזרת לו?" אני שואלת בצחקוק.
"לידיעתך…"
"כן?"
"גם אני חי עם בנות בבית."
"אה…" אני מבינה ומגחכת.
– – –
אנחנו נכנסים אל תוך ההמולה. אנשים משני הצדדים שלנו דוחקים אותנו אחד אל השניה ואנחנו צמודים זה לזו.
אנחנו מתיישבים על הבר. אני מזכירה לעצמי שבאתי ליהנות. אני מוציאה את המאה שקל שלי ואת התעודת זהות המזויפת ומבקשת שני צ'ייסרים. הוא מסתכל עליי ומרים גבה.
"מה?" אני שואלת אותו.
"את בטוחה בזה?"
"מאה אחוז." אני אומרת כשהברמן מביא לנו את ההזמנה.
אני מביאה לדניאל את הכוס ושותה את שלי בשניה. אני רוצה להשתכר, תמיד רציתי. הגיע הזמן.
הוא מתבונן בי, לוקח את הכוס שלו ושותה גם הוא.
"עוד שניים." אני מבקשת.
אני שותה את שלי והוא מסרב. אני שותה גם את שלו. זה מתחיל להיות חזק.
"עוד משהו?" הברמן שואל. אני מתחילה לזוז יותר מדיי על הכיסא.
"אממ… כן, אני רוצה ארבע שוטים של וויסקי."
אני עדיין לא מבינה איך הברמן לא עולה עלינו. לא שזה מזיז לי . בא לי לשתות עוד. הוא מביא במהירות את השתייה. אני גומרת שניים.
"מיי" דניאל מעיר לי.
"מה?!" אני שואלת.
"לא נראה לי שאת צריכה לשתות עוד."
"למה?" אני שואלת באיטיות.
אני מועדת טיפה. הוא מרים גבה ואומר "בגלל זה."
אני שמה את האצבע שלי על השפתיים שלו, משתיקה אותו ולוקחת את הכוס השלישית. דניאל מתחיל טיפה להסתובב לי מדי פעם מול העיניים, ואני מרגישה מסוחררת.