גלים- התיפחויות שקטות של צער ועצב (פרק 3)
אני מסובבת את הראש שלי ומגלה להפתעתי את דניאל.
"הוא היה פשוט…" אני אומרת.
"הוא היה פשוט יוני." הוא אומר.
אני מהנהנת כשחיוך עצוב על השפתיים שלי.
שתיקה.
"אני מתגעגעת אליו."
ואז אני מעלה את השאלה הכי קשה, זאת שמשתקת אותי, אני לא רוצה להכאיב אבל אני חייבת לדעת את התשובה.
"אתה יודע… אתה יודע למה הוא עשה את זה?"
אני מנסה לפענח את הפנים שלו, אני לא צריכה להיות חכמה גדולה כדי להבין שגם לו כואב.
"הלוואי שידעתי."
עוד שתיקה. נמאס לי משתיקות. אני רוצה לצרוח, אני יודעת שגם הוא.
"אז למה הוא עזב?!, מישהו מוכן לעזאזל לתת לי תשובה?"
אני לא אומרת את זה. אני רוצה, לא יכולה.
ואז הוא מפר אותה.
"הוא דיבר עלייך מלא."
אנחנו מסתכלים אחת על השניה.
הוא ממשיך. "הוא תמיד סיפר לי עלייך, על כמה שאת מיוחדת ומדהימה, ו…" חיוך זיכרון עצוב עלה שוב על פניו.
"הוא אמר שהוא חייב להכיר לי אותך." אני מחייכת גם כשאני שומעת את זה.
"בת כמה את מיי?" שואל.
"אני בת 17."
"וואלה… איך זה שאני לא רואה אותך בבית ספר?"
"איך זה שאני לא רואה אותך בבית ספר?" אני שואלת בתגובה.
"שאלתי קודם." הוא אומר בגיחוך.
"אתה לא מכיר אותי דניאל."
העיניים שלו חודרות דרכי. אני רוצה להכיר אותו.
"מה את עושה פה?"
"היי, תורי לשאול אותך."
"אוקיי, תשאלי."
"מה אתה עושה פה?" אני מדגישה את האתה.
"רציתי לדבר איתך."
אני מהנהנת. "למה?"
"יוני לא אמר לך שלפעמים לא צריך לשאול למה?, פשוט לחיות עם זה?" אנחנו שותקים ואחרי שתי שניות מתפוצצים מצחוק.
אנחנו יושבים שמה איזה שעתיים שלמות.
ומדברים רק מעלים זיכרונות.
על מה שהוא היה, ועל מה שהוא היה יכול להיות. על מה שהוא סיפר לו עליי. ואנחנו מבינים שהיינו צריכים להיפגש ממזמן.
אנחנו צוחקים ונזכרים, ומורדים את החיוך ומעלים אותו שוב כי אנחנו יודעים שזה מה שהוא היה רוצה.
ואני מרגישה שעכשיו אני יכולה לדבר על יוני,
על האדם שהוא היה, על זה שאני מתגעגעת אליו.
שאני צריכה אותו כאן לידי.
שזה לא בסדר, שהכול מזויף בלעדיו, שהוא ריפא את הכול, עכשיו זה סתם הרוס.
"אתה יודע… אני חושבת שהוא תמיד דיבר עליך."
"את חושבת."
"הוא אמר לי תמיד שהוא חייב להכיר לי מישהו."
– – –
אני נכנסת הביתה בשקט.
צעד אחרי צעד עד למקלחת.
אני ממלאת את האמבטיה עד שהגוף שלי נעלם מתחת למים החמים.
ואז אני פשוט מתפרקת.
הדמעות יורדות בקצב מסחרר ובאיזשהו שלב אני מפסיקה לנגב אותם, אני רוצה שהוא ישמע את זה.
אני רוצה שיוני יבין עד כמה כואב לי שהוא הלך, שאין יותר ממנו בחיים שלי.
שכל זיכרון ממנו גורם לי לרצות למות יותר.
אני רוצה לדעת למה הלכת יוני, למה השארת אותי לבד ככה?
למה עשית את זה לאמא?
למה עשית את זה לך?
ואז הדמעות הופכות להתיפחויות שקטות של צער ועצב מעורבים בהכול.
תגובות (13)
דיי,יש לי צמרמורות!
הסיפור הזה עצוב כ"כ ומרגש.אני מרגישה איך עולות לי דמעות עכשיו…
אני ממש ממש ממש רוצה שתמשיכי!זה מדהים!!!
חחח,ואהבתי ת'תמונה של ספנסר וטובי:)
תמשיכי!!!
תודה רבה!!!!!!
חחחח גם את חולה עליהם או שזה רק אני?
חחחח,אני מתה על הסדרה הזאת!ואני מתה על ספנסר וטובי!
אבל אני אוהבת גם את אריאה ועזרה…
חחחח גמאני:)
דנה!
אני מסה כול פעם מחדש להבין איך את עושה את זה,
איך את מצליחה לרגש ולכתוב את המילים בצורה כל כך עוצמתית
את כל כך מוכשרת,
יותר מדי!
וזה מתחיל לעצבן אותי…
חחחח סתם:)
יאללה תמשיכי מהר!!!!!
יש לי משהו בעין.
וזה לא חול.
נראלי זה דמעה, אני עוד שנייה
בוכה..
את לא מבינה כמה זה מרגש
ועצוב..
תמשיכי מהר! !
תודה!, אתן לא מבינות עד כמה אני שמחה שאני מצליחה לרגש אנשים:)
ני בוכה עם מיי ! :-[
למה ?! למה יוני הלך ?! O':
לווווול..
תמשיייכייי !
♥
את כותבת ממש ממש מרגש!
גמאני כמעט בכיתי לי כאן, אבל אני בסלון ולא נעים.. :)
תמשיכייי!!
ואיך ידעתי שדניאל הוא זה שיישב ליידה!
ואני מסכימה בסך הכל עם כל שאר התגובות כאן!!
)וגמאני חולה על הסדרה הזאת ועל טובי וספנסר אבל יותר על אריאה ועזרא!! לילוש…חחח)
אז תמשיכי מהר, לוקה\דנה! !!!!!!
ואיזה יפה זה שדניאל ומיי נפגשו בגלל יוני.. בגלל המוות שלו.. או אלוהים יש לי שוב דמעות בעיניים…!!
חחחחח תודה לך:)
ואת ממש תיארת במילים את מה שרציתי להביא בסיפור, שהם נפגשו בזכות יוני…
אה.
אופסי.. (?)
לא הייתי אמורה להגיד את זה?
ואני אוהבת את זה שבגללו הם נפגשו.. וזה גם די מקורי הרעיון.. :)
חחחח לא הכול בסדר;)