גלים- את לא יודעת כמה זמן חיכיתי (פרק 21)

אני מגיעה לבית ספר, צעד אחרי צעד. אני לא מרגישה כלום.
אני רק מצפה שמשהו טוב יקרה. שאולי אני ירגיש טוב יותר מאתמול כשדן יגע בי היום. אני לא יודעת, כול מה שיכולתי לעשות זה לצפות ממני להרגיש מאושרת סוף סוף.
אני אומרת לי שהיום זה יקרה,
היום באמת, אני ירגיש בעננים, בהיי כזה ענק שאף אחד לא יהיה יכול להוריד אותי משם.
אני ממשיכה ללכת. ואז אני רואה אותו,
הוא לא מחכה לי, לא, ממש לא. לא לי לפחות.
היא בלונדינית, הרבה הרבה יותר רזה ממני, הרבה הרבה יותר יפה ממני. הידיים של דן נכרכות סביב המותניים הצרים שלה והם מתנשקים כאילו הם בחדר לבד.
באותה שנייה אני מרגישה כאילו אני רוצה לצרוח. אני רוצה לברוח מפה. אני רוצה למות. אני מרגישה כאילו כול האוויר הקר שמתפשט באוויר עכשיו נכנס לתוכי ומקפיא את הגוף שלי.
אני מסתובבת במהירות, כדי שאף אחד לא יקלוט שהייתי שם. אני מנסה ללכת הכי מהר שאני יכולה לכיוון היציאה.
אני מרגישה שהפנים של נרטבות בשנייה שאני רואה את הפנים של דניאל. הוא עוצר אותי.
"מיי… מה קרה?" הוא שואל אותי בדאגה.
את מטומטמת מיי, כנראה ממזמן, אין לי כוח לכול העולם הזה. אז אני דוחפת אותו הצידה ולוקחת את עצמי בריצה ישר הביתה.
כשאני מגיעה, אני פותחת את הדלת במהירות, זורקת את התיק שלי על הרצפה ונופלת על המיטה.
כשכבר אין לי אוויר מתחת לשמיכה ואני נחנקת אני מרשה לעצמי לבכות הכי חזק שאני יכולה.
אני מתחילה לצרוח לתוך הכרית כדי לעמעם את הקול וכול הגוף שלי כואב.
לא. אני אף פעם לא יצליח להיות מאושרת. לא בעוד יומיים, לא בעוד חמישים שנה.
דפיקה בדלת נשמעת בחוזקה, אני יוצאת מהמיטה, מנגבת את הדמעות ומנסה לשאוף אוויר לפני שאני פותחת את הדלת.
דניאל עומד שם, "מה קרה?" הוא שואל אותי ונכנס.
"כלום." אני עונה ומושכת באף.
"מיי."
"מה? אסור לבחורה להיות במחזור?!" אני אומרת בכעס.
הוא שותק לרגע, "יותר מדיי אינפורמציה." אני מתעלמת מהשתיקה וממנו וחוזרת לחדר שלי, מתחת לשמיכה.
אני שומעת את הדלת נסגרת בעדינות וחום גוף של אדם לידי.
הוא מסיט את השמיכה במהירות.
"מיי, מה קרה?" הוא מדגיש את המילים, אני מרגישה אותן נצרבות במוח שלי.
אני מסתכלת על הקיר הלבן ואפילו הוא מסנוור אותי.
הכול פה מסנוור אותי יותר מדיי ואני מתחילה לבכות שוב. אני לא מצליחה למטן את הדמעות והן סוחפות אותי להוציא את המילים.
"הוא בגד.. הוא בגד בי." אני אומרת לו וכשאני משחררת אותן, אני לא מאמינה, אבל הדמעות מתחזקות עוד יותר.
"היא הייתה יותר יפה ממני, יותר רזה ממני, יותר מדהימה ממני, היא הייתה בלונדינית אפילו!"
הוא צוחק ומלטף לי את הלחי בניסיון לעצור את הדמעות.
"מיי, איך מישהי יכולה להיות יותר יפה ממך?"
אני מרגישה את הלחיים שלי מאדימות וכמעט נשרפות. "תשתוק." אני אומרת בגיחוך ומושכת באף.
"למה אני תמיד נתקעת על החארות?" אני שואלת אותו.
"מיי זה לא אשמתך שהוא חרא."
"מה הקשר ביני לבינו?" אני מתעלמת מהדברים שהוא אומר ומנסה להתגבר על הדמעות שתקועות לי בגרון.
"מה בכלל התקרבתי אליו? איזה טיפשה אני אלוהים."
"מיי תפסיקי." הוא אומר.
"מה תפסיקי…" אני ממלמלת בבכי וקוברת את הפנים שלי בכרית, "הוא…. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי."
"שיילך להזדיין."
"אבל אני לא יכולה להניח לזה סתם ככה דניאל. אני… זה כול כך ברור שהוא עשה את זה. מה הוא היה צריך אותי? אני מטומטמת, אני לא בלונדינית אין לי שיער חלק וישר, אני שמנה ושום פאקינג דבר בי לא בסדר."
"מיי, די תפסיקי כאן. את לא הולכת עכשיו לייסר את עצמך בגלל איזה חרא קטן ומושתן שבכלל לא מגיע לו שבחורה כמוך תסתכל לכיוון שלו."
אני נאנחת בכבדות ומניחה את הראש שלי על החזה של דניאל.
אחרי כמה זמן אני מרימה את הראש שלי שמה לב שהרטבתי לו חצי מהסוודר שלו.
אני מנגבת את העיניים, "מצטערת…"
"זה בסדר." הוא אומר בחיוך.
"דניאל?"
"מה?"
"אני רעבה.." הוא צוחק.
"אני ירד להביא לך משהו לאכול." הוא יוצא מהחדר ויורד במדרגות.
אני לא יודעת למה, למרות שאני בוכה, למרות שאני מרגישה מטומטמת, אני יודעת שהרגע הזה נכון.
– – –
הוא חוזר עם קופסאת גלידה ושתי כפות.
"זה מה שמצאתי במקרר." הוא אומר לי ומתיישב בחזרה לידי.
"אני מניחה שבערך זה כול מה שהיה שם…" אני ממלמלת.
"ההורים שלי… הם לא בדיוק התמודדו טוב עם זה שיוני… מת. הם דיי איבדו את עצמם איפה שהוא בדרך. אני חושבת שאני המשכתי לבד. אז… הם לא בדיוק מתפקדים, הם לא בדיוק בבית. הם לא שם.
גם אם הם פה, הם אף פעם לא יהיו לידי."
"למה את לא אומרת להם את זה?"
"כי אם אני באמת יגיד את זה, את מה שאני באמת חושבת, הם יתחילו לצרוח עליי, להגיד שאני אנוכית ושבכלל לא היה אכפת לי מיוני."
אני פותחת במהירות את הקופסאת גלידה וחוטפת כף אחת מהיד שלו.
הטעם של הגלידה נמס לי בפה ואני מרגישה שכול הגוף שלי מתחיל לבנות את עצמו מחדש. פלאי הגלידה.
שום דבר לא ישתווה לזה.
אנחנו מתחילים לאכול אותה בשתיקה כזאת שלאף אחד מאיתנו אין רעיון אחר חוץ מלא להגיד כלום.
לפעמים אני מבריחה מבט לתוך העיניים החומות שלו ואולי אפילו זה גובר על הטעם של הגלידה שנגמרה דיי מהר.
"אני חייב להגיד לך משהו." הוא קוטע את השתיקה במהירות.
"מה?" אני שואלת ומתבוננת בו.
הוא לוקח לשתי שניות נשימה עמוקה, מוציא אותה החוצה ונושך את השפתיים שלו.
"אני ממש ממש רוצה לנשק אותך."
השאיפה שאני לוקחת לתוך הראיות שלי, אני חושבת שהיא מספיקה לעשרה אנשים.
אבל לא אכפת לי, כי דניאל מצמיד אותי אליו בעדינות, הראשים שלנו מתקרבים וכשהשפתיים שלו נוגעות בשלי אני מרגישה כאילו כול טיפת רעל ועצב ודמעות מהגוף שלי פשוט נמחקים.
הידיים שלו עוטפות לי את הפנים ואני כורכת את שלי סביב הצוואר שלו.
הוא משכיב אותי על המיטה כשהוא מעליי, השפתיים שלו עדיין על שלי. ואז הוא מתנתק.
הוא מתבונן בי ואני בו.
"אין לך מושג כמה זמן רציתי לעשות את זה." הוא אומר לי.
"אתה יודע, היום ציפיתי שאני ירגיש מאושרת, שאני ירגיש בהיי מטורף, ואז ראיתי אותו מנשק אותה. וכול מה שהרגשתי באותו רגע התרסק לרצפה."
הוא מרים גבה.
"עכשיו אני מבינה, שההיי המטורף שציפיתי לו, זה אתה."