גלים- לחיות (פרק 6)

זה לא מפריע לי, אני נהנת מזה. הכוס הרביעית כבר יורדת לי בגרון. אני לא מפסיקה לשתות, כוס ועוד כוס ועוד אחת, זה ממכר אותי. עד שנגמר לי המאה שקל.
"שיט." אני אומרת.
"שתית מספיק מיי, את חצי שיכורה." אני מנסה לקום ומועדת על הרצפה, דניאל תופס במותן שלי ומרים אותי חזרה.
"טוב טוב." אני מזלזלת בשטויות שיוצאות לו מהפה. אני רוצה עוד אלכוהול, אני רוצה להשתכר ולאבד את עצמי פה.
"יש לך עוד כסף?" אני שואלת באיטיות. "מיי תשכחי מזה אני לא קונה לך עוד שתייה."
"הורס שמחות…" אני מלמלת.
הוא צוחק.
"מה מצחיק?" אני שואלת ברצינות, עד כמה שאני יכולה להיות רצינית עכשיו.
"את חמודה שאת שתויה."
"מצחיק מאוד…" אני דופקת את הראש בבר.
"טוב אנחנו הולכים מפה." הוא לוקח את היד שלי ומנסה למשוך אותי מהכיסא, אני מסרבת.
"לא הולכים!" אני אומרת בכעס מהול בצחוק.
"מיי…"
אני מתקרבת לפרצוף שלו ואומרת "שום מיי."
"את לא מתפקדת."
"מה אכפת לי?! מותר לי להשתכר."
"את בת 17, אסור לך."
– – –
שנינו נזרקים מהכניסה האחורית אל הלילה. אני מסתכלת עליו.
"יופי דניאל!, מה אתה אומר ליד הברמן שאני בת 17?!"
ואז אני מתפוצצת מצחוק, הוא גם מתחיל לצחוק איתי.
"בואי…"
אני מתיישבת על הרצפה בחוץ. "אין לי כוח."
"מה?" הוא לא מבין אותי.
"מה מה?, אין לי כוח עכשיו."
הוא נאנח, מתכופף אליי, שם הזרוע שלו על המותן שלי ומושך אותי לכיוון המכונית. אנחנו צמודים אחד לשנייה, אני לא כל כך מבינה למה אני נהנת מהסיטואציה הזאת.
הוא מכניס אותי לאוטו, טורק את הדלת ונכנס גם הוא. מתניע את הרכב ומתחיל לנסוע.
אני מתחילה לשיר. נראה שהוא נהנה.
"מה אני לא שרה יפה?" אני שואלת ומתקרבת אליו. הוא עדיין מסתכל על הכביש.
"מקסים."
"אוי סתום." אנחנו מגיעים לבית שלי. אני מנסה לפתוח את הדלת, ואני מועדת. הוא מרים אותי.
"בא לי לשתות, אולי לאבא שלי יש משהו." אני חולפת על פני דניאל, פותחת את הדלת ופוסעת אל עבר המטבח, אני פותחת מגירה של יין, כולם סגורים.
"תפתח לי?" אני שואלת בתמימות את דניאל.
הוא לוקח ממני את הבקבוק, מחזיר אותו למקומו ולוקח אותי לחדר שלי.
אני יודעת שהוא מסתכל על החדר של יוני, אני יודעת שהוא מת להיכנס לשם, הוא לא יכול אבל הוא מת להיזכר ברגעים שלהם. כמוני. אני תמיד יהיה מזויפת, אף פעם לא יוכל להתמודד עם מה שיש לי בפנים, למרות שאני רק צריכה לחצות את החדר שלי ולהיכנס לשלו, ככה פשוט. ככה כואב.
אני מתמוטטת על המיטה, הוא מוריד לי את הנעליים.
"תודה." אני מנסה למלמל.
הוא מתיישב לידי, הוא נראה שפוך.
"מה השעה?" אני שואלת ומתיישבת מולו.
"אחת בלילה." אני מהנהנת.
אני נשענת על הידיים שלי ונאנחת. אנחנו יושבים אחד מול השנייה והוא מתבונן בי, אני מתבוננת בפנים הכובשות שלו. יש שתיקה. אני רוצה לסיים אותה, אני רוצה להרגיש שום דבר פעם אחת. למען השם. משהו אחד שייתן לי חופש, שיגרום לי לחיות איך שבא לי.
הפנים שלי משתחררות מהידיים ואני נצמדת אליו. הוא מנשק אותי. הידיים שלי נכרכות סביב הצוואר שלו והידיים שלו סביב המותניים שלי. אנחנו פשוט מתנשקים בשיא הלהט. משהו מפגר לגמרי.
השפתיים שלו נצמדות לשלי בחוזקה לאיזה חמש עשרה שניות ארוכות ואז הוא משחרר אותי מהידיים שלו.
אני מתעלפת מעייפות על המיטה. אני יודעת שהוא מסתכל עליי.
מה עשית מיי? אני שואלת את עצמי. עשיתי משהו אחד בלי רגש. שמתי פס על כולם, על המחויבויות, על הרגשות שעצרו אותי.
בעומק הלב אני לא בטוחה שזה היה בלי רגש.
אני שומעת צעדים, וממצמצת כדי לנסות לראות בחושך. אני מרגישה שהוא הולך.
"אל תלך." אני אומרת ונרדמת.