גלים- אמצעי הגנה (פרק 30- דניאל)

אני מתיישב בשולחן הקבוע שלנו. המון דברים השתנו בחודשיים האלה מאז שלא ראיתי את מיי.
הגשם והקור רק התחזקו ואיתם גם התחושת דאגה שלי עליה, איך היא צריכה להתמודד עם כול מה שכמעט מפיל אותה.
אני כבר לא רואה אותה בבית ספר.
יעל ועומרי מתוסבכים עם עצמם. יעל מתחזקת בקושי את הקשר עם החייל הזה שלה ועומרי?
עומרי נשאר כמו שהוא, עם הקפה מהקפטריה וכול הבחורות שלו והחיוך שמזמן כבר הפסיק להדביק אותי.
ואני רק תקוע באותן המחשבות.
"נראה לי שאני בהריון." יעל פתאום זורקת את המשפט לאוויר בייאוש. אני ועומרי מסתכלים אחד על השני ומבינים שהיא עדיין עם ההוא.
"תגידי לא לימדו אותך מה זה אמצעי הגנה?" עומרי שואל אותה בכעס.
"לא יודעת, הוא אמר לי שהוא שם." היא אומרת לוקחת את התיק שלה ומתרחקת מאיתנו במהירות.
"בא לי להרביץ למיכאל הזה." הוא אומר אחרי, קם, מתרחק גם הוא ונדמה לי פתאום שהחיים לא יכולים להסתבך יותר.
והנה זה מתחיל, עוד יום שאף פעם לא ייגמר בטוב, או בכלל. יגמר.
הגשם מתחיל לטפטף ובזמן שכולם נכנסים למבנה, אני הולך לכיוון ההפוך, לשער היציאה. נעמד בתחנה הקרובה ולוקח אוטובוס לכיוון הבית חולים.
– – –
כשהאוטובוס מתקרב לתחנה של הבית חולים, אני יורד ועולה את העלייה. קפוא בחוץ וכשאני נכנס לבניין הלבן-אפור הזה, החום עוטף אותי ומרגיש לי שזה המקום הנכון להיות בו, אחרי חודשיים שכבר אני מפחד מהמקום הזה. עכשיו כבר לא אכפת לי, אני רק רוצה לראות אותה.
המסדרון כניסה הומה אנשים בגלל איזה תאונה ובין כול אלה אני נדחף לאחת המעליות ועולה לקומה רביעית, למחלקת פסיכיאטריה. כשהדלת נפתחת אני מדלג על המזכירה ומתחיל ללכת לכיוון כול החדרים.
במהירות, אני מציץ דרך כול החלונות והדלתות הפתוחות ומנסה לקלוט את הפנים שלה.
אני מתייאש במהירות אחרי עשר דקות שבהם אני לא מוצא את מיי ואני הולך לכיוון שירותי הנשים ומחכה לה שתצא. אם היא בכלל שם. אני מקווה שהיא שם.
עוברות חמש דקות עד שאני מתייאש, רק אז אני מוותר לעצמי ומתחיל לחזור לכיוון המעליות. מתחרט על כול שנייה שבזבזתי כדי להגיע לפה.
למה שהיא תיהיה פה בכלל? אולי היא בבית? אולי היא נסעה מהעיר? אני נכנס למעלית וחוזר אל הכניסה. האכלתי את עצמי באשליות למשך שעה שלמה שהכול יחזור לקדמותו.
אני עולה על אוטובוס בכיוון הנגדי, רק לא לבית ספר.
אחרי כמה דקות אני מקבל הודעה מעומרי, 'בנאדם, יעל קיבלה, אז אנחנו לא הולכים להיות דודות בקרוב, לאן נעלמת?'
'אני חוזר הביתה, ידבר איתך מאוחר יותר.'
האוטובוס עובר על חצי העיר וכול הזמן הזה שיש לי, גורם לי להשתגע. אני לא יכול להיות ככה לבד. המחשבות מטריפות אותי, מה עשיתי בבית חולים? מה אני אדיוט? מיי עברה הלאה, אני לא יכול פשוט לבוא לשם ולצפות שנחזור להיות ביחד. שום דבר כבר לא יכול לחזור.
האוטובוס עוצר בתחנה שלי ואני יורד, השמיים נשארו אפורים. ואז אני מתקדם, הרגליים שלי פשוט לוקחות אותי לשם, לנקודה שאני כבר מכיר.
היא יושבת שם, הנקודה הזאת שמתחילה להראות כמו בנאדם, ולא זזה. אני פתאום מתחיל לאסוף את עצמי מחדש, הולך מהר יותר אבל מאט טיפה כדי שהיא לא תברח ממני שוב. הפעם אני לא נותן לזה לקרות.
אני מתיישב לידה והיא רק בוהה, העיניים שלה לא בעולם הזה.
"היא בסדר." מיי אומרת פתאום.
"היא?" אני שואל מבולבל, כמעט שוכח מכול מה שקרה לפני חודשיים.
"אמא שלי, אם זה מה שבאת לשאול, כולם בסדר, הכול יופי." היא מסכמת בנקודות קצרות ומסתובבת אליי. המבט הריק בעיניים שלה רק מראה שהכול הפוך.
"את בסדר?" אני שואל מדגיש את המילה הראשונה.
"אמרתי לך, כולם בסדר, הכול יופי." היא שוב אומרת ומכבה את הסיגריה.
"חיפשתי אותך."
"וואלה."
"למה את לא באה לבית ספר?"
"כי אמא שלי משוגעת ואני צריכה להיות לידה."
"למה זרקת אותי?"
עכשיו היא כבר לא עונה. למרות שאני זוכר את כול הטיעונים מאותו בוקר. זוכר אותם טוב מאוד.
"את מעצבנת."
"אתה אדיוט."
"אז בוא ניהיה כאלה ביחד." אני מציע עם קצת תקווה.
"אבל בחורים לא אוהבים בנות מעצבנות. זה לא אמור להיות ככה." היא אומרת ואני מרגיש אכזבה בקול שלה.
"אבל את מעצבנת שאני אוהב." אני אומר לה, ואז באותו רגע היא מרשה לחייך.
חיוך חדש לה, חיוך שכנראה לא היה על הפנים שלה ממזמן.
"תפסיקי עם כול ההגנות האלה."
"אבל אמצעי הגנה זה חשוב." היא אומרת וצוחקת, ולמרות שהשמיים נשארו באותו צבע, אני בטוח שהעולם טוב יותר עכשיו. כשהיא צוחקת.
"די דניאל, די." היא חוזרת לרגע להיות רצינית, "זאת המציאות שלי ולא נראה לי שאתה יכול להתמודד עם כול אלה ביחד."
"את זה את קבעת." אני אומר לה בקול כעוס, כמו ילד קטן שממעיטים בערך שלו.
"זה נחמד שבאת, אבל…" היא מנסה לומר אבל אני קוטע אותה.
"בואי נעשה הסכם. תני לי חודש. חודש להתמודד איתך ונראה מה יהיה." היא לא עונה.
אני מושיט לה יד ואחרי כמה שניות היא לוחצת אותה לאות הסכמה. אחרי זה אני מושך אותה אליי ווהיא בכלל לא מתנגדת.