גלולה אחת אחורה

סיפור שטותי שהתחלתי משעמום וחוסר שינה.. אחרי המון זמן שלא כתבתי..
——
אפילוג

עשיתי את זה. לקחתי את הגלולה הלא מציאותית מתוך איזה מדע בדיוני שכנראה אם לא הייתי לוקחת לא הייתי מאמינה ושוקלת לשים את מי שמאמין במה שקורה פה עכשיו באיזה אשפוז פסיכיאטרי.

מכירים את השטות הזו שקופצת בפייסבוק? שכולם מתייגים את החברים בה כי זה מצחיק לראות מה כל אחד יענה?
'אם היו נותנים לך לבחור בין שתי גלולות קסומות; האחת – לוקחת אותך עשר שנים קדימה עם עשר מיליון דולר, והשניה – עשר שנים אחורה עם הידע שכבר יש לך. מה היית בוחר?'
אז אני רואה את כמות ההאבלים שמגיבים בתיוגים שלהם שהם היו לוקחים את הראשונה קדימה עם הכסף וחושבת כמה מטומטמים צריך להיות בשביל לוותר על עשר שנים של חיי צעירות? של חוויות מהחיים הקצרים שיש לנו. שלא לדבר על הפוטנציאל העצום להפוך למיליארדרים עם כל הידע שנקבל על העולם.
רוב האנשים כנראה בכלל לא נכנסים לקישור.. רק מתייגים ומגיבים על תיוגים.. הרי כבר רואים את הכל בכותרת. אז למה צריך להיכנס? טוב, ככה זה היום… הכל חייב להיות בהישג יד מיידי. הכל חייב להיות פה ועכשיו ואין סיכוי להישאר עם טיפה של סקרנות או להמתין 3 שניות בסבלנות. הכל כאן ועכשיו!
ואני המשועממת נכנסת לקישור.. אולי זה היין שהחלטתי לשתות בשתיים בצהריים ואולי זה סתם השעמום שהפך אותי לזומבי שלא חושבת מה היא עושה. במילא נימאס לי לתייג חברות על כל שטות ללא תכלית.. זה הרי בעצם הקשרים שלנו היום. תיוגים. הודעות. לייקים. תגובות. אפילו שיחת טלפון זה מיושן. למה צריך? מקסימום הקלטה קצרה בוואטספ וגם זה הופך אותך לווירדאו חופר שלא מבין שזה לא IN.
אז אני נכנסת לקישור.. ועולה לי חפירה מיותרת שזה אמיתי ובואו תנסו רק תתנו כתובת. ואני כמו סתומה ממלאה ושולחת. למה? אין לי מושג. הרי אני יודעת שזה טיפשי! אני יודעת שזה לא מציאותי. מעבר לזה – אני יודעת שזה לא בטוח! מה את נותנת את הכתובת שלך באתר בדיוני שמוכר קסמים? אני בטוחה שאפילו ילד בן 12 לא טיפש עד כדי כך למלא. אני אפילו בטוחה שאני היחידה והראשונה שבאמת שלחה את הכתובת שלה ועוד בידיעה שזה בולשיט. מה עובר עלי לפעמים?
תמיד נמשכתי לעולם הנדמה לי.. תמיד הייתי מוקסמת מסיפורי פיות ומעולמות מקבילים ומיוחדים.. בעולמות האלה לא היו טלפונים, לא היה וואטספ והכי חשוב לא היה את הגרוע מכל – אינסטגרם. המקום שבו אנשים אוהבים לצייר לעצמם ולעולם חיים בדיוניים מלאי עושר סיפוק ויופי והכל בולשיט אחד גדול. אם אתה באי בודד עם נוף עוצר נשימה נהנה מהחיים מוקף בציצים ובלונד מה אתה עושה מול קופסא קטנה שמתחממת בשמש בוהה במסך ועסוק בלעלות עוד סטורי ועוד פילטר לחיוך המזויף? אם אני הייתי שם עכשיו הייתי דוחפת את הטלפון עמוק עמוק בקרקעית האוקיינוס ושוכחת מהחיים הדיגיטליים חסרי התכלית שהשתלטו לנו על העולם והאנושות לצערי. ולי אין איך לברוח מיזה (אלא אם כן תמצאו לי מכונת זמן ואני הראשונה שחוזרת לפחות שני עשורים אחורה)..
טוב נו אני בטוחה שכל אחד נפל ברגע שטות של שעמום כזה עצום שהוא מילא איזה ספח מטומטם באינטרנט של 'בכותיי!!! זכית במאה אלף שקלים! רק מלא פרטים!" ולמרות שכולנו יודעים שזה בולשיט ולא מציאותי כולנו לפחות פעם אחת חטאנו בסתר ומילאנו את אותם פרטים בתקווה קטנטנה שאולי החיים יכולים להפוך לסרט ונזכה להיות עשירים סתם כך כי זכינו באקראי.
אז מילאתי כתובת, גיחכתי לעצמי וסגרתי את המחשב. חוזרת לעולם המציאות. עוד עבודה להגיש, עוד מטלה לבצע, עוד כלים שצריך לשטוף, עוד כביסה לתלות ועוד משמרת להיות בזמן.
אותו לופ משעמם של החיים באותו מסלול נורמטיבי שכולם עוברים בשביל להגיע ליעד הנכסף להיות מלומד ומבוסס ואז להיות מאושרים. תודה רבה שככה העולם מחנך אותנו לנצל את שנותינו היפות ביותר. בתחתית שרשרת המזון. בנורמה שבה עובדים קשה לומדים קשה מתחתנים קונים ביזע דירה קטנה ששווה חצי ממה שהיא באמת, משלמים עליה כל החיים מביאים ילדים מטפלים בהם ובלי ששמת לב את צריכה לצבוע את השיער פעם בחודש כדי להסתיר את הלבן שמבצבץ בשיער, וחולמת כבר דרך הילדים שלך כי את השנים היפות שלך כבר ניצלת ולא בחוכמה. בגיל +40 שאהיה מבוססת עם המקצוע הנחשק זה הזמן לטייל בחופים ולהרגיש צעירה? זה הזמן להכיר תרבויות ולגלות את עצמך בעצם ומה באמת הייעוד שלך? זה הגיל לקרוע את העולם במסיבות? לא. כי את כבר לא בת 20 וכבר אין לך למה לעשות את זה.
כן דכאוני וכן לא פמיניסטי בעליל ולא פוליטי קורקט. אבל סורי זה המציאות שלי וזה מה שאצלי קיים בראש וזה מה שחשוב הרי אנחנו פה בלי פילטרים לא?
אז בין לבין שהדמיון ממשיך לקחת אותי למחשבות רחוקות ומטומטמות.. ודי פסימיות (מזל גדי…אל תנסו להבין זה פשוט ככה. זה פשוט חלק מאיתנו, הצד הזה הפסימי האפל).
תוך כדי שאני אוכלת איזה חתיכת פשטידת ברוקולי מלפני שלושה ימים עם כביסה ביד אחת, ופינוי כלים בשנייה אני שומעת צלצול של הדלת. מי מצלצל היום ולא דופק? מי בכלל צריך לבוא בשעה כזאת?
אני פותחת את הדלת ומגלה קופסת קטיפה כחולה עטופה בסרט אדום.
WTF? ממה שזכור לי אין לי כרגע מחזרים כי אני די עסוקה מלהתנתק מהעולם והולכת נגד הזרם בלי חיים ברשתות חברתיים מה שאוטומטית הופך אותי לאאוטסיידר ששוחה נגד הזרם ונכה חברתית.. תבחרו איזה תיאור שבא לכם הכל מתאים.
אני פותחת את הקופסה ורואה גלולה בצבע סגול זוהר.. כמו אולטרה. איך זה בכלל אפשרי?
במרכז הגלולה יש פס שכפי שנראה אפשר לסובב אותה לצדדים ומסביב רשום 10Y, 20Y, או 30Y
מזה השטויות האלה? תעלול טיפשי ביותר! בטח דחפו שם איזה אקסטזי וחשבו שמי שעד כדי כך מטומטם למלא את הפרטים בטח גם ייקח את הכדור.
גיחכתי לעצמי זרקתי את הקופסא עם הגלולה המוזרה במגירה של המכתבים והמשכתי לעבודה.

אתם בטח שואלים אז איך בדיוק החלטתי לקחת את הגלולה? ואם בכלל האמנתי שהיא תעשה משהו? אז צר לי לאכזב, אבל להאמין שהיא תעשה משהו ותחזיר אותי בזמן לא האמנתי. אבל הייתי במצב של הרס עצמי הולך וגדל ואמרתי לעצמי זה בטח או רעל או סתם איזה סם שיהפוך אותי לזומבי… וכשאת במצב של הרס עצמי כל כך חזק הגלולה הזאת יכולה להיות אחלה של פתרון וזריקת זין על החיים שלך ועל עצמך.
אז כמו שאפשר להבין עבר קצת זמן מאז שהגלולה התגלגלה אלי לנקודה שבה החלטתי לבלוע אותה מבלי לדעת מה היא תעשה לי ובניחוש שהיא תזיק.
להאמין שהיא באמת תיקח אותי אחורה בזמן? לא האמנתי אבל זה קרה.. לאן ואיפה? זה לפרק אחר, או יותר נכון לחלק השני של הסיפור שלי.
כרגע נתמקד על החלק הראשון בסיפור.
החלק שמלכתחילה הוביל אותי לשתות גלולה שנשלחה לי בדואר מאתר פרסום מפוקפק שתיארתי לעצמי שמכיל איזה סם הזיה וישים לכאב שלי סוף.
למה לעשות את זה לעצמי? תגלו בהמשך.
 
פרק 1
התחלתי עוד משמרת בבר. והיא כבר התחילה על רגל שמאל. איזה פוץ דפוק חתך אותי בכביש וכמעט הוריד לי את המראה הימנית של החיפושית שפנטזתי ועבדתי כל כך קשה כדי לקנות,
המשיך בזה שכל המשקה אנרגיה שפתחתי התפוצץ עלי מהגזים והרטיב את כולי ועכשיו אני גם מריחה כמו נהג משאית שמנסה להישאר ער בדרכים עם שישיית רדבול.
וכמובן – לסיום, הדובדבן שבקצפת….. האקס הנפוח שלי הפך להיות גם המנהל שלי. בבר שלי. בתפקיד שלי. רק בגלל שהחלטתי להוריד מעצמי לחץ בעבודה וויתרתי על הניהול בו (שלא באמת שווה את הכסף) בשביל להשקיע עוד קצת זמן בלימודים. ובעצמי.
או שהבוס שלי ממש רצה להתנקם בי שהורדתי את עצמי בדרגה (הרי ברור, אף אחד לא היה נותן מעצמו כל כך הרבה בשביל תוספת כל כך קטנה במשכורת כמו שאני עשיתי.. ואף אחד לא היה מתייחס למקום ברצינות כאילו זה היה המקום הפרטי שלו כמו שאני עשיתי ברוב טיפשותי) או שהוא פשוט ממש מטומטם ולא חושב שזה שק של צרות להעסיק זוג אקסים שיכולים לשרוף את כל המקום מכעסים לא פתורים ובעיות עצבים חמורות.
"אמ! למה את מאחרת?" הפוץ הנפוח עוד מעז להעיר לי!
"אז ככה.. בוא נבהיר לעצמנו קודם כל כמה כללים לפני שאתה בכלל פונה אלי בבר שלי.
א' – אמ תוציא מהלקסיקון שלך. בשבילך זה אמה.
ב' – זו השעה שאני מגיעה. אתה המנהל עכשיו. אתה מגיע לפני הזמן. אני מגיעה בשעה רגילה למשמרת אז ממש לא איחרתי.
דבר אחרון – אם יש לך איזושהי בעיה עם זה או בכללי איתי! תפנה לצ'רלי. מעבר לזה אל תפנה אלי. את העבודה פה אני יודעת לעשות אל תשכח מי לימדה אותך עוד למזוג בירה כשהיית בחיתולים" זה אולי ינחית אותו קצת לקרקע.
"אוהו מישהי פה באה ברוח קרב…" אני שומעת את נועה שקפצה מהצד השני של הבר מסננת מתחת לשפם בקול הצווחני והתינוקי שלה.
"חבל שזה יגיע גם אליך מותק. תתעסקי בעניינים שלך ולכי תעשי פוליש לכוסות" החלטתי להמשיך עם הגישה הלוחמנית.
זה לא היום שלי. המחזור בדרך. ויש לי ים לחצים לסופש הקרוב וממש אין לי כוח לאנשים. מתי בעצם יש לי? אני מרגישה שכולם כל כך שטחיים סביבי וזה גורם לי להרגיש מתנשאת ולשנוא גם את עצמי על זה.. אבל קשה לי. קשה לי כל כך להתרגל לעולם הזה בזמן האחרון. חזרתי לארץ אחרי 8 שנים והכל כל כך שונה. כבר שלוש וחצי שנים ועדיין לא התרגלתי למציאות הקיימת.
במקום לענות לי רוי פשוט משך אותי למטבח האחורי "מה הקטע שלך? ומה הרוח קרב הזאת? את עזבת מרצונך! הוא הציע לי לחזור בתוך מנהל.. עזבתי פה בהתחלה בשבילך כי את ניהלת פה וזה הרגיש הכי נכון שאני אעזוב אבל עכשיו ויתרת אז חשבתי שאת עוזבת לגמרי. לא ידעתי שאת נשארת בתור ברמנית. אז בואי ננסה לשמור לפחות על יחס מקצועי הולם ופחות להשפיל אותי במשמרת הראשונה שלי מול כל העובדים"
"אל תדאג, נועלה לא תחשוב שאתה חלש גם אם תשכב על הרצפה ותבכה שנשברה לך כוס. אתה יכול להיות רגוע גבר גבר. ואל דאגה. יחס מקצועי זה הדבר היחידי שתקבל פה. לא עוינות ובטח שלא סימפתיה. ככה זה שאתה כלום ושום דבר בשבילי. בהצלחה בוס! תעדכן אותי אם אתה צריך קצת עזרה בקוקטיילים.. כי הקוקטייל היחידי שנועה יודעת להכין זה ג'ין אנד טוניק מעבר לזה הכל פה זה סינית בשבילה, וקוקטליים אף פעם לא היו התחום החזק שלך;)"
אני חייבת להודות ביני לבין עצמי שזה עינוי מתמשך בשבילי לחזור לעבוד איתו עכשיו בכל סוף שבוע. לא רק שאני צריכה לסבול את הלקוחות השיכורות שנמרחות עליו מכל עבר, גם נועה הברמנית החדשה שלנו מפנטזת עליו מאז שהייתה בת 15 כנראה.. והכי מצחיק שאני הכנסתי אותה לעבוד אחרי שהתחננה אלי וכשזה לא עבד עברה בתחנונים לצ'ארלי שידוע בחולשה לילדות בלונדיניות מפונקות עם עיני כלבלב כחולות שמשרברבות שפתיים כל חמש שניות ומדברות בקול ילדותי שלא היה לי גם בגיל 4.
לעזוב זה לא אופציה מבחינתי, כי זה רק יראה עד כמה זה מפריע לי לעבוד איתו, ואת התענוג הזה אני לא אתן לאף אחד. הרי לצערי האגו שלי גדול יותר מכל רגש אחר שקיים בי. מעדיפה לסבול אותם סביבי 24/7 לפני שאראה חולשה כלשהי.