"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 2

נכנסתי לחדר שלי ופתחתי את המעטפה. בתוכה היו 2 דפים נפרדים: אחד מהם מנוילן ואחד רגיל. בדף הרגיל היה רשום בכתב ענק ממורקר במרקר צהוב, 'לא לזרוק'
ומתחת לזה היה רשום 'חוקים'. ה3 הראשונים היו כאלה :
1.אסור לשתות בשטח בית הספר.
2.אסור לעשן בשטח בית הספר.
3.לבנים אסור להיכנס למגורי הבנות אלה באישור ההנהלה ולהפך.
לגבי השלישי אין מה לדאוג , ה2 הראשונים זה כבר סיפור קצת שונה..
היו שם עוד חוקים שרפרפתי עליהם כמו שאסור לצאת מהחדר אחרי כיבוי אורות [12 בלילה] ,
אסור לצאת מהבניין כשיש מבול ובלה בלה בלה..
בדף המנוילן היה רשום רקע כללי על בית הספר הזה [קימריה , איזה שם מוזר.] ופרטים על דברים שצריך להביא לשם : מברשת שינים, תיק רחצה, מסרק והלבשה תחתונה. בגדי בית ספר וציוד לימודי ינתנו שם.
אני רק מדמיינת איזה בגדים הם לובשים שם ומקבלת בחילה.
בארון שלי בצד, איפה שנמצאים כל הדברים שצריך לתלות, עומדת מזוודה שלא נגעתי בה מאז הפעם האחרונה שנסעתי מחוץ לארץ, שזה היה הרבה לפני כל מה קרה עם מארק.
הוצאתי אותה והתחלתי להכניס לתוכה בגדים ונעליים. לא שמתי לב לסדר, פשוט זרקתי הכל אחד על השני, מרוקנת את רוב הארון. מעל זה שמתי תיק רחצה ואת רוב האיפור שלי חוץ ממה שאני ירצה לשים בבוקר.
כשניסיתי לסגור אותה היא פשוט סירבה להיסגר, אז רוקנתי חלק והשארתי את זה על הרצפה. כשהצלחתי לסגור אותה סוף סוף החלפתי לפיג'מה האחרונה שהשארתי בארון, נכנסתי למיטה, וניסיתי להירדם.
איזשהו חלק בי קיווה שאני פשוט לא אתעורר.

"קומי אליסון." הקול הקר של אמא העיר אותי.
"אנחנו צריכים לצאת קומי!" היא אמרה ומשכה ממני את השמיכה.
"וואיי!!!" צעקתי והלכתי לכיוון השירותים.
הסתכלתי על עצמי במראה ולא הייתי בטוחה מה אני רואה.. מולי עמדה ילדה עצובה, מיואשת מהחיים, שהוציאו לה את כל הרוח מהמפרשים. רוב הרוח הזאת היה מארק. הוא היה הכל. עד לפני שנה לא היה לי זמן להיות עצובה ומדוכאת מרוב שהחיים שלי היו מלאים, ועמוסים. לטוב ולרע. לא היה לי זמן לחשוב על זה שעצוב לי או רע לי. היה לי את מארק, והיו לי את החברים הכי טובים שלי. היו לי את ההורים שלי שאהבו אותי למרות כל השקרים שעדיין לא התגלו באותו זמן. החיים שלי השתנו מקצה לקצה בזמן כל כך קצר. שטפתי פנים בתקווה לשפר לעצמי קצת את ההרגשה, צחצחתי שיניים והלכתי להתלבש לקראת הסיוט שאני עומדת לעבור היום.
לבשתי חולצה עם הכיתוב "weekend warrior" עליה, שזה קצת מצחיק בהתחשב במצב שלי עכשיו. התאמתי חצאית אדומה ונעליים שחורות.
תחמתי את העיניים שלי בצבע שחור, שמתי שפתון לחות, ומאינסטינקט הושטתי את היד לשידה בשביל לקחת את הפלאפון, איפה שהוא מונח בדרך כלל, ונזכרתי שעכשיו אני אסירה רשמית.
"אמא!" קראתי לה בזמן שאני הולכת לכיוון המטבח.
"כן אליסון?" היא שאלה והרימה גבות.
"מכיוון שאני אסירה עכשיו, מגיע לי שיחה אחת נכון? כזכור לי לא ממש יצא לי לממש אותה." אמרתי בציניות מסוימת וקיוויתי שהיא תיתן לי להתקשר.
"קמת במצב רוח ציני אני מבינה. בואי אין זמן לשיחות אחרונות, אבא מחכה לנו במכונית. המזוודה שלך כבר שם למקרה שתהית."
הלכתי אחריה בחוסר רצון גלוי לעין. גררתי את הרגלים שלי והסתכלתי למטה לאדמה.
פתחתי את דלת המזדה האפורה, וברגע שסגרתי אותה אבא שלי התחיל לנסוע. הסתכלתי אחורה על הבניין שפעם קראתי לו בית.
נסענו הרבה זמן. "לא רחוק מפה." אמא שלי אמרה. בכלל לא רחוק.
עברנו על פני עיירה, ואז עוד אחת, הגענו לשביל אפר ואז שוב לכביש המהיר.
באיזשהו שלב וויתרתי על הניסיון לעקוב, ונרדמתי.