"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 42

לבשתי מכנס, בלי לבדוק יותר מידי מה אני שמה על עצמי ונשכבתי על המיטה. אתמול לקח לי נצח להירדם וגם כשזה קרה התעוררתי כעבור כמה שעות. הרגשתי שאני הולכת ומשתגעת. הילדה שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי, שיקרה לי במשך המון זמן בקשר לחלק ענק מהחיים שלי. החבר המת שלי כבר לא מת לכאורה ואני מתחילה לפקפק באנשים שבמשך תקופה היו הדבר הכי קרוב לחברים שהיה לי פה. איך בלילה אחד העולם שלקח לי שנה לבנות התפרק?
התחלתי לבכות. כי לא נשאר הרבה מה לעשות מלבד בכי. ומה אם מארק כן חי? מה אני עושה אז? אני הולכת איתו? אני נשארת כאן? אם הוא חי אז איך זה שהוא נתן לי לסבול ככה?
לא רוצה לחשוב. לא רוצה לחיות. זה לא אמור להיות כל כך קשה… זה לא מה שמלמדים אותנו להתמודד איתו. במקום ללמד אותנו מתמטיקה וספרות היו יכולים להקדיש כמה שיעורים להתמודדות עם החיים.
דפיקה בדלת.
גררתי את ראשי לכיוון מקור הרעש, וגופי סירב בתוקף לקום. ניגבתי את עיני והשתעלתי מעט בשביל לייצב את הקול שלי.
"לא בבית." עניתי.
"אז את במצב רוח ציני היום? תפתחי לי." קרטר…
"אני ערומה…" ניסיתי להתבדח בשביל שלא יחשוד יותר מידי.
"לא מפריע לי…" צחק. "סתם תתלבשי, נו."
"לא. תלך בבקשה…" התחננתי.
"הכול בסדר?" הוא נשמע מודאג.
"אני פשוט רוצה קצת זמן לעצמי, אוקי?"
הייתה דקה של שתיקה וחשבתי שהוא הלך.
"אוקי. תדברי איתי אם את צריכה משהו, אני כאן…" הזכיר לי, כאילו שהיה בכך צורך.
התהפכתי לכיוון השני ושמתי את הכרית על הראש, מנסה בכול כוחי להתמוסס לתוך הסדין הלבן.
לא יודעת כמה זמן שכבתי ככה, אבל כשקמתי לבסוף השמש כבר הייתה במרכז השמיים. הסתכלתי על השעון וראיתי שעכשיו 1. שכבתי במיטה 4 שעות.
לא היה לי חשק לעשות כלום, אבל ידעתי שאם לא אלך לג'ו לדרוש את הספר שהיא לקחה לי לפני 200 שנה אני באמת אשתגע. אני לא יכולה לשבת בחוסר מעש כל היום.
יצאתי מחדרי וירדתי במדרגות הקטנות שמובילות לחדר שלה. בקומה שלה ראיתי את קייטי וג'סיקה מדברות, ג'סיקה ניראת נסעת… או בוכה…
ירדתי בשקט, משתדלת לא להפריע לשיחה.
הרמתי את ידי בשביל לדפוק על הדלת אבל קולה של ג'סיקה קטע אותי.
"את!" היא כמעט צעקה.
"מה?" הסתכלתי עלייה. היא הייתה נראת כאילו היא עומדת להתפוצץ. קייטי לידה שילבה ידיים והביטה בי בזלזול.
"מה יש בינך לבין קרטר? אתם ביחד?" התחילה להתקרב אלי תוך כדי דיבור.
"לא אנחנו לא… הכול טוב איתך?"
"קודם יש לכם בדיחות פרטיות, אחר כך אתם כל היום ביחד ואז הוא לוקח אותך לנשף במקומי. הכול מעולה איתי. והיה עוד יותר מעולה אם היית משחררת את חבר שלי!" עכשיו היא ממש צעקה.
"חבר שלך?" ידעת שלה ולקרטר היה משהו, אבל זה נגמר מזמן. או שלא?
"הוא היה. כמעט. עד שאת באת."
"אין לי שום קשר למה שקרה בינך לבין קרטר. לא ידעתי שהיה בניכם משהו בזמן האחרון… אנחנו בסך הכול ידידים." בערך…
"כן, בטח! את לא מבינה שאת לא שייכת לפה? תסתכלי על עצמך! את לא חלק מאתנו. ובחיים לא תהי. גם אם תשימי שמלה יקרה ונעליים יפות, זה לא ישנה את מי שאת, וכולנו יודעים את זה!" התפרצה עלי בזעם.
בערך מהיום הראשון שלי פה לא החלפנו מילה. היא ישבה בשולחן שלנו תקופה מסוימת כשהיא וקרטר היו… מה שזה לא היה בניהם, אבל שם זה נגמר. כאילו הייתי צריכה עוד סיבה לרצות לעוף מכאן.
"אני לא חושב שזה עניינך ג'סיקה. אם היית טורחת לדבר איתי היית גם שומעת למה זה נגמר. לא צריך להוציא את התסכול שלך על אלי!" שמעתי את קרטר מאחורי והסתובבתי.
"עכשיו אתה גם מגן עליה?" קולה נשבר והיא עברה ללחישה. קצת ריחמתי עלייה… היא מאוהבת, והוא לא בעניין שלה. זה עצוב…
"ג'סיקה, אני מצטערת. באמת. אני יכולה להבטיח לך שלא יהיה ביני לבין קרטר כלום." דיברתי בשקט והנחתי את ידי על הכתף שלה. עכשיו כשמארק… אני עדיין לא יכולה לחשוב על זה בצלילות. בכול אופן, כשהוא בסביבה קרטר לא משנה כלום… זה נשמע אנוכי ומגעיל, אבל מארק הוא פשוט… מארק.
הייתי מודעת לעובדה שהוא עומד מאחורי, וכמעט יכולתי להרגיש איך הוא נפגע. אבל מה אני יכולה להגיד לו? אני לא יכולה להיות איתו עכשיו, ואני מכבדת אותו מידי בשביל להעמיד פנים.
ענייה של ג'סיקה התחילו לדמוע שוב וקייטי אחזה בידה והובילה אותה לחדר, משאירה אותי ואת קרטר לבד.
"היי…" הוא אמר ואחז בידי. "מה קורה?"
"בסדר… הכול בסדר."
"לא." הוא הניד בראשו. "אליסון, מה קורה?" שאל ביותר תקיפות.
"הכול בסדר!" הרמתי את קולי. "בעיות קליטה מישהו?" שחררתי את ידי מידיו ודפקתי על הדלת של ג'ו. כבר מתחרטת שיצאתי מהחדר בכלל.
"היא לא שם." הוא אמר ודפקתי פעם שנייה, מתעלמת מדבריו.
"אליסון, היא לא שם! הרים את קולו. "היא במועדון למעלה."
השענתי את ראשי על הדלת. כול זה, ובסוף אני גם לא אקבל את הספר שלי?
התכופפתי לגובה המנעול ותחבתי מקל קטנטן לתוכו.
"מה את חושבת שאת עושה?" תפס אותי מהמותניים והרים אותי בכוח לעמידה.
"אני רק רוצה…" התחלתי להגיד והוא קטע אותי.
"אני יודע מה את רוצה. בואי למועדון וניקח את המפתח."
"לא הולכת לשם…" מלמלתי.
"אז את מספרת לי מה עובר עלייך או שנמשיך את המשחק המטומטם הזה?!" הוא התחיל להתעצבן.
"אני מרגישה נורא, אוקי? העולם סביבי מתפרק, ואני באמת לא רואה את הסיבה להמשיך ולנסות לבנות אותו מחדש. אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה. אני רק צריכה שתיתן לי מרחב לנשימה… אני מתחננת קרטר… אם אי פעם היה לך אכפת ממני, תן לי לנשום." התחלתי לבכות. הוא הביט בי בבלבול, מנסה להבין אין הילדה המאושרת של לפני יומיים הגיעה למצב הזה. כעבור רגע הוא התעשת ועטף אותי בידיו.
"בסדר. אני לא מתכוון ללחוץ עלייך, אבל אני רוצה שתדעי שלא משנה מה, אני פה בשבילך. וגם ג'ו. חשוב שתדעי את זה." דיבר בלחש לתוך האוזן שלי. הנחתי את ראשי על הכתף שלו והתפרקתי.