"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 4

הגעתי לחלל עגול שהיו בו מדרגות שהובילו למעלה ומדרגות שהובילו למטה. לאורך כל החלל היו ממוקמות דלתות פלדה לבנות, וכך היה גם כשהצצתי למטה.
-"הלכת לאיבוד?" שמעתי קול מאחורי.
הסתובבתי במהירות ועמד שם ילד. נער, בגילי בערך עם שיער שחור ועיניים שחורות. השחור בעיניים שלו היה מהפנט. ראיתי שהוא בוחן אותי, מנסה להבין מי המוזרה הזאת עם השיער האדום והתלבשות הזולה שפולשת לבית שלו.
לקח לי שנייה להתאפס על עצמי, וניסיתי להגיד בקול רגוע ככל האפשר "לא… סתם בודקת את השטח…" איזה מטומטמת את אלי. מה את בכלל מתרגשת ממנו?
"טוב כן האמת שקצת… זה מגורי הבנות? " ציפיתי שהוא יצחק עליי, אבל הוא רק הגניב לי חיוך חמוד ואמר, "לא, זה מגורי הבנים ואת פורעת חוק."
"מה ?" שאלתי בהסתייגות, בפעמים הקודמות שאמרו לי את זה סיימתי בתא מחכה להורים שלי שיבואו לשחרר אותי בערבות.
-"אסור לבנים להימצא במגורי הבנות ולהפך… לא קיבלת חוברת כזאת של כללים? זה בין ה3 הראשונים." דקלם כמו רובוט. אז זה מה שההורים שלי רוצים שאהיה?
"קיבלתי… אני וחוקים לא מסתדרים כל כך." אמרתי בכנות.
הוא צחק, " מכיוון שאני בשיא הנחמדות שלי היום, אואיל בטובי לקחת אותך לחדר שלך."
לא הייתי בטוחה אם הוא ציני, או שהם באמת משתמשים פה בשפה כזאת.
"מכיוון שאני בחורה כל כך חכמה עם חוש כיוון מצוין אני אוותר על ההצעה שלך." אמרתי וחייכתי חיוך ציני.
הוא נראה מופתע, כאילו לא הבין למה אני בכלל מסרבת להצעה כזאת. או שהוא פשוט לא רגיל לזה שאנשים לא זקוקים לעזרה שלו.
-"למה ככה? חכי רגע, ברצינות פשוט תביא לי להצטרף עלייך. גם ככה אני בדרך לשם וככה גם יהיה לי תירוץ." אמר.
"חשבתי שזה נוגד את החוקים או משהו כזה?" שאלתי בהתגרות.
-"מסתבר שאנחנו לא כל כך שונים, גם אני לא כל כך מסתדר עם חוקים." גיחך.
כן רק שלהורים שלך יש מספיק כסף בשביל להוציא אותך נקי ואני בטוחה שאתה לא בילית לילה שלם בתא מסריח עם בני נוער מסוממים, רציתי להגיד.
-"אז נלך?" הושיט את ידו לפנים.
"אוקיי." אמרתי בקצרה. לא עניין אותי להמשיך בשיחה הזאת.
-"דרך אגב, איך קוראים לך?" נזכר לשאול.
"אליסון." עניתי
-"קרטר." הוא אמר.
עברנו לחלק השני של הקומה הזאת , וגם כאן היה חלל עגול זהה לזה של מגורי הבנים.
ברצינית איך הם לא שמו שלט? אפשר להתבלבל בקלות.
מחדר אחד נשמעו צחקוקים של שני בנות, מחדר אחר נשמעה מוזיקה.
"נו הינה את רואה, עוד פורעת חוק בדיוק כמוך." לא הבנתי מה הוא רוצה בהתחלה ואז קלטתי, יש כאן איסור על שימוש במכשירי חשמל.
"יש לי הרגשה שתסתדרו מצויין." צחק ודפק על הדלת שממנה נשמעה מוזיקה.
"ג'ו!" הוא צעק.
באותו השניה המוזיקה כבתה, ונשמעו צעדים מתקרבים לדלת. הדלת נפתחה ועמדה שם ילדה עם שיער קצר בלונדיני ועיניים גדולות חומות. היא לבשה בדומה לג'ולס, חולצה לבנה עם סמל בית הספר של קימריה וחצאית באז' רגילה שהייתה צמודה במותניים והדגישה את מבנה גופה הצר.
"קרטר…" הילדה אמרה ביובש, כאילו הוא הפריע לה באמצע משהו חשוב.
"הבהלת אותי." התנשפה.
"המילה שאת מחפשת היא תודה." אמר בהתנשאות. איזה אופי מציק!
היא התעלמה מדבריו ובחנה אותי. איך אני שונאת שאנשים עושים את זה. עדיף כבר הייתי הולכת לסיור עם ג'ולס וזהו.
"תכירו." הילד אמר. קרטר. שם מיוחד.
"זאת אליסון, ומצאתי אותה לפני 5 דקות אצלנו במגורי הבנים. הצלתי גם אותה מעונש!" הוא אמר וחייך אליי את החיוך היפה שלו. הוא כל כך בטוח בעצמו שזה מעלה לי את העצבים.
"בחור זהב." אמרה הג'ו הזאת בציניות.
"אז את אליסון…" היא אמרה והמשיכה לבחון אותי.
"נעים מאוד." אמרתי ביובש והסתובבתי ללכת.
-"חכי רגע!" קרטר קרא אחרי אבל לא הסתובבתי והמשכתי ללכת.
כשהגעתי למעלה ראיתי אותם הדלתות רק עם מספרים שונים , 308 , 310 ..
הנה זה. דלת פלדה עם המספר 312 מודבק עלייה.
-"אליסון" הוא השיג אותי ונגע לי בכתף,
"שחרר, אני מסתדרת." איזה מציק.
-"אני מנסה לעזור לך י'מעצבנת!" הוא אמר ולקח לי את המפתח מהיד. גלגלתי עיניים.
הוא חושב שאני לא יכולה לפתוח את הדלת לבד?
"תראי." הוא הכניס את המפתח, סובב אותו פעמיים ימינה, פעם אחת שמאלה, ושוב ימינה והדלת נפתחה.
מה?
"המנעול עשוי ככה שיהיה יותר קשה לפרוץ את הדלת גם למי שיש מפתח, זה סוג של קוד." הסביר. "לחלק מהילדים יש דברים חשובים לשמור אליהם, ולפני כמה שנים הייתה פריצה… המון דברים יקרים נגנבנו. ומאז זה ככה."
הוא סגר את הדלת והיה קליק נעילה אוטומטי.
"תנסי עכשיו את."
לקחתי את המפתח מהיד שלו וסובבתי פעמיים ימינה שמאלה ואז שוב ימינה. הדלת נפתחה בנקישה קלה.
"תודה." אמרתי.
"תמיד כשאת רוצה שאני יעשה קפיצה לאגף היפה של בית הספר רק תצעקי." קרץ. חייכתי חיוך אמיתי לראשונה מאז הבוקר.
לפני שהבנתי מה קורה הדלת מולי נפתחה וילדה עם שיער שחור ארוך קפצה על קרטר וחיבקה אותו. הוא החזיר לה חיבוק, והסתכלתי עליו. המבט החמוד שהיה לו בעיניים לפני רגע נעלם, וחזר המבט הפלרטטן של ילד התיכון שכל מה שהוא רוצה זה להשכיב אותך.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.
החדר היה בערך בגודל החדר שהיה לי בלונדון. בפינה עמדה מיטת יחיד, עם שמיכה לבנה פרוסה עלייה, וכרית עם ציפית כחולה. מצד ימין של המיטה עמדה שידה קטנה עם 2 מגירות ועל השידה שעון. ליד המיטה עמד ארון ומולו היה שולחן כתיבה עם מגירות בצדדים. בקצה החדר היה חלון גדול והווילונות היפים שראיתי בכניסה היו עכשיו מולי.
ניגשתי ונגעתי בהם, משי.
ליד הארון הייתה דלת עץ צרה ומאחוריה מקלחת קטנה עם כיור שירותים ודוש.
פתחתי את הארון , וכמו שאמא הבטיחה לי הוא היה מלא בבגדים. נגעתי בבדים העדינים, והכל היה זהה. חצאיות בצבעים שחור בז ולבן, וחולצות תואמות. איזה שעמום.

המפגש שלהם מנוקדת המבט של קרטר:
אמרתי שלום ללין והתקדמתי לכיוון החדר שלי. ראיתי ילדה עם שיער ברדו אדמדם עומדת במגורי הבנים.
היא לא מפה כנראה… הייתי מזהה אותה.
"הלכת לאיבוד?" שאלתי אותה.
"לא… סתם בודקת את השטח…" היא ענתה , בציניות אני חושב. יש לה מבטא. לא בטוח איזה אבל יש שם משהו, חמוד כזה כשהיא מבטאת את המ'…
"טוב כן האמת שקצת… זה מגורי הבנות? " היא שאלה אותי. כן בטוח יש מבטא.
לא יכולתי שלא לחייך, זה נשמע ממש חמוד.
"לא, זה מגורי הבנים ואת פורעת חוק." אמרתי בצחוק, והיה נראה שהיא לא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה.