"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 16

"כן אליסון.. אני יודע" הוא אמר, ואם אני לא טועה הוא גלגל עיניים. כל כך חשוך פה.
"נו אז מה אתה עושה סיפור, התנהגתי מגעיל וביקשתי סליחה. מה עוד אתה רוצה שאני יעשה? לכולם יש מצבי רוח" אמרתי חסרת סבלנות.
"את בטוחה שהוא מת?" קרטר התעלם ממה שאמרתי ושאל..
"מה?" שאלתי כמעט בלי קול.
"הוא.. הוא הסתבך במשהו גדול לפני זה, בדקתי, קצת לפני שהוא נעלם הוא הסתבך.." הוא התחיל להגיד וקטעתי אותו, "כן אני יודעת על זה.." אמרתי והקול שלי נשבר באמצע.
היה סיפור עם כנופיה מהצפון.. לא כל כך רציני.. הוא לא רצה לספר לי כלום כרגיל והוצאתי את זה מהחברים שלו.
"אז אני שואל שוב, את בטוחה שהוא מת?" קרטר שאל בטון תקיף, כאילו הוא מדבר איתי עכשיו על ג'וק שמעכתי עם הכפכף, לא על חבר שלי.
"כן קרטר, אני בטוחה שהוא.. מת.." אמרתי והתאפקתי שלא לבכות. מה קורה לי? מסתמן שבמקום הזה כל מה שאני עושה זה לבכות.
למה באתי לפה בכלל?
קמתי וניגשתי לדלת בשביל לצאת.
הוא תפס ביד שלי וסובב אותי אליו, היינו קרובים, הרחתי את הריח המוכר והמשכר שלו, הרגשתי את הנשימה שלו כנגד עורי. הוא כל כך מזכיר לי את מארק. במגע שלו, באיך שהוא מדבר ומתנהג, באיך שהוא לא יודע מתי זה בסדר ומתי זה פוגע. הסתכלתי על הרצפה. לא רוצה להסתכל על הפרצוף שלו.
"לא עברה לך אף פעם המחשבה הזאת בראש? ברצינות אליסון, אנשים כאלה עושים את זה כל הזמן, כשהם בסכנה הם נעלמים, ואז כשהיא חולפת הם חוזרים. פוגעים בכל מי שהם אהבו בלי לחשוב פעמיים" הוא אמר בטון רציני. אני לא מאמינה שהוא מדבר ככה, הוא מכאיב לי בכוונה?
הרמתי את הפנים והסתכלתי עליו, הוא ראה את המבט המאוכזב שלי, אני בטוחה בזה. אבל לא היה נראה שזה מזיז לו בכלל.
"אתה פשוט.. וואו" אמרתי והנדתי את הראש מצד לצד כלא מאמינה.
"אני מה?" הוא שאל ברוגע. והמשיך להחזיק בזרוע שלי.
"אני רוצה לצאת מפה" אמרתי והשתחררתי מהאחיזה שלו, הסתובבתי לכיוון הדלת ובאתי ללחוץ על הידית, "חכי רגע!" קרטר אמר בקול רם. "אל תצאי מהדלת מה עובר עלייך? התגעגעת לגנן?, או שאת יותר בקטע של כלים?" הוא שאל בציניות הרגילה שלו. כמו מארק, הוא יודע מה להגיד ומתי צריך להגיד את זה. כשאני חושבת על זה בעצם, הם לא כל כך שונים. שניהם אגואיסטים.
"אתה ומארק, פשוט אותו הדבר. משהו מפחיד.." אמרתי וגלגלתי עיניים.
המבט שלו הפך מיד לרציני, כועס.
"שלא תעזי להשוות אותי לבן של זונה הזה! ברור לך?! " הוא הרים את הקול ונעמד בעצבים. נבהלתי ממנו, בשנייה הראשונה חשבתי שהוא עומד לשבור משהו.
'אל תצעק עליי!" מה יש לו?!! לא חושבת שראיתי את קרטר כועס אי פעם.
הסתכלתי עליו בפה פעור ועיניים מאוכזבות.
"תצאי" הוא אמר ברוגע ונשם נשימה עמוקה.
שמתי יד על הראש, זה רק שאני או שהחדר מסתובב? תתעשתי על עצמך אליסון.
"אליסון פשוט תצאי" הוא חזר על עצמו והעביר יד בשיער בעצבנות.
"השתגעת סופית" אמרתי בקול חנוק והדמעות עלו לי. אני לא יכולה שאנשים שאכפת לי מהם צועקים עליי. מארק היה עושה את זה, זה היה הגורם המרכזי לריבים שלנו.
"נו מה את בוכה אני לא יכול איתך שאת בוכה.." הוא התחיל בטון מתוסכל ולא חיכיתי שהוא יסיים. הסתובבתי ויצאתי. בן זונה.
השארתי את הדלת פתוחה, התגנבתי בשקט והסתכלתי למטה, אין אף אחד.
ירדתי בשקט ודילגתי על המדרגות שחרקו קודם כשעליתי.
ירדתי לקומה הראשונה של מסדרון הבנים והתקדמתי לכיוון המסדרון של האגף שלי.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שמעתי את הקול של אותה המורה מאחורי.
שיט.
רציתי להרים ידיים בשנייה הראשונה מרפלקס, ונזכרתי שזה לא המשטרה. היא לא שוטרת והיא לא מכוונת אליי אקדח עכשיו. בסך הכול מורה אלי, תירגעי.
הסתובבתי אליה באיטיות, וראיתי את הפנים שלה לראשונה הערב.
לא זיהיתי אותה, כנראה היא מלמדת בשכבות אחרות. היא הייתה מבוגרת, עם שיער שחור בארוך הכתפיים וקמטים בכל הפנים. על קצה אפה נחו משקפיים עם מסגרת חומה והיא הייתה לבושה בבגדים שכמעט כל מורה ותלמיד בקימריה היה לובש: חולצה אפורה מכופתרת וחצאית תואמת.
"מה את עושה באגף הזה בשעה כזאת?" היא שאלה וצקצקה בלשון שלה.
"מה העונש שלי?" שאלתי בקצרה וגלגלתי עיניים.
"קודם כל אני רוצה להבין. מה פתאום את פה בשעות כאלה? 3 לפנות בוקר אליסון. היית בחדר של קרטר ווסט נכון?" היא שאלה והנידה בראשה. כנראה היא רגילה שיש לו בנות בחדר..
"נכון.." עניתי בקול שקט וצרוד מעט.
שמעתי את המדרגות חורקות, וראיתי מישהו יורד בהם במהירות, היה חושך כמעט מוחלט ולא הצלחתי לראות כלום.
"מיכאלה" הקול של קרטר. רטנתי מבפנים, אם לא הייתי מסובכת מספיק הייתי צועקת עליו עכשיו.
"אל תאשימי את אליסון, אני גררתי אותה לפה, ביקשתי ממנה לבוא לכאן.. היא לא אשמה" הוא הגן עלי או שאני מדמיינת?
"קרטר חומד תודה, אני מסתדרת" המורה אמרה לו.
"נכון קרטר, תיכנס בחזרה לחדר שלך 'חומד' " אמרתי וחיקיתי את הקול של המורה. "תודה על הדאגה, ילד זהב" אמרתי בציניות.
אפילו בחושך ראיתי את החיוך הציני שלו.
"אני פשוט לא רוצה שתענישי את אליסון על משהו שהיא לא עשתה" הוא אמר ממשיך להגן עלי. הוא לא מבין?
"למה את משקר ככה למורה קרטר?!" אמרתי בטון מופתע וציני.
"אני באתי לפה, אתה לא קראת לי! תפסיק לזיין תשכל וכנס לחדר!" אמרתי עצבנית והצבעתי עם היד לכיוון החדר שלו. הוא חושב שאם הוא יקח את האשמה עליו אני יסלח לו אחרי הדברים המגעילים שהוא אמר הרגע?
הוא פתח את הפה להגיד משהו והמורה קטעה אותו, "תפסיקו שניכם! אתם תעירו את כולם! לכו כל אחד לחדר שלכם נדבר על זה בבוקר." היא אמרה והסתכלה לצדדים, כאילו בודקת שאף אחד לא פתח את הדלת שלו.
קרטר שם יש על הזרוע שלי כאילו רוצה שאני יחכה שנייה, בשביל להגיד לי משהו.
השתחררתי מהאחיזה שלו, "לא שמעת?!" שאלתי בקול רם בכוונה.
דחפתי אותו הצידה והלכתי לחדר.