"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 14

פרק 14:
'אליסון, קומי אליסון' הוא אמר עדיין בתוך החלום ולא הבנתי..
התעוררתי בבהלה וראיתי את ג'ו רוכנת מעלי. "אליסון" היא אמרה.
קמתי, מבולבלת מהחלום ההזוי הזה, שפשתי את העין שלי עם גב כף היד, "מה את עושה פה??" שאלתי אותה וגררתי את המבט העייף שלי לכיוון הדלת שהייתה עדיין נעולה.
"נכנסתי מהחלון, לא רציתי לערב את איזבל ולבקש ממנה מאסטר קי" היא הסבירה.
"מהחלון?" קימטתי את המצח שלי לא בטוחה אם אני עדיין חולמת.
היא התיישבה על המיטה לידי והסתכלה עליי, "אליסון, מה קורה?" היא שאלה בטון עדין.
"מה קורה?" החזרתי לה. שלא תתחיל עם זה!! אני בדיוק מחפשת על מי להוציא את העצבים.
"אני יודעת שזה לא מזג האוויר וזה לא השעון, משהו עובר עלייך" היא הפסיקה לשנייה מחכה שאני יקלוט והמשיכה, "דברי איתי", היא אמרה ועשתה הפסקה בין מילה למילה. כאילו זה יגרום לי לדבר.
'אליסון, דברי איתי, אני יעזור לך' ככה הפסיכולוגים שהייתי הולכת אליהם היו אומרים. 'דברי איתי' אני ישב פה ויקשיב לך במשך שעה, תשלמי לי ותעופי לי מהעיניים. לא באמת אכפת לי ממך, אכפת לי מהכסף שההורים שלך משלמים שלי.
"אני לא רוצה לדבר על זה" עניתי בטון חריף, אבל לא נראה שזה הזיז לג'ו.
"תפסיקי, פשוט תפסיקי. אני ניראת כמו אלי שרק הגיעה לכאן, נכון עברו שבועיים בסך הכל ואני יודעת שלא נפתחת עד הסוף אבל עשית תהליך בשבועיים האלה. את לא תוקפת ומורידה חלק מהחומות שבנית סביבך. אני חושבת שכבר אפילו הגעת לשלב שבו הבנת שלא כל מה שעושים עושים לרעתך. אל תחזרי אחורה. אל תרחיקי אותי ממך!" היא אמרה כמעט בצעקה.
"את מוכנה להפסיק?!" צעקתי, "אני יודעת שאת רוצה לעזור אבל את לא עוזרת! את לא תביני ג'ו! את פשוט לא תביני!!" הטון שלי עבר מכועס למתוסכל.
"למה את חושבת שאני לא יבין? ניסית?" היא שאלה והסתכלה עליי במבט מלא הבנה.
"קצת קשה להבין כשהחיים שלך מצופים בשוקולד, בג'ינסים של מעצבים ובבית פאר ענקיים" אמרתי בזלזול. "קצת קשה להבין צער כשמעולם לא חווית אחד כזה" אמרתי וגלגלתי עיניים.
"זה מה שאת חושבת עלי?" היא אמרה כמעט בלחישה והקול שלה נשבר.
"זה שיש לי כסף לא אומר שהחיים שלי מושלמים אליסון, אני יודעת שהיית בריב עם ההורים שלך תקופה ארוכה, אבל אם את תצטרכי אותם הם תמיד יהיו שם בשבילך. אם תהיה לך בעיה רצינית בחיים הם הראשונים שירוצו לעזור לך. לא אצלי. אותי מגדלת העוזרת של אמא שלי, דליה. ההורים שלי אוהבים כסף אליסון, הם אוהבים כסף יותר משהם אוהבים אותי. אז נכון, אני גרה באחוזה ענקית וכן הארון שלי מלא בבגדים ששווים המון כסף וכן יש לי עוזרת בית, מנקה וטבח פרטי. נכון. אבל זה כלוב מזהב, מכירה את המושג?" היא שאלה והשפילה את המבט שלה.
כן מכירה. הרגשתי כל כך לא נעים, רציתי פשוט לקבור את עצמי. עד כמה חסרת רגישות אני יכולה להיות? אוף.
חיבקתי אותה חזק. אני אוהבת את הילדה הזאת. אני יכולה לנסות לספר לה, היא תמיד הייתה שם בשבילי, בלי להכיר אותי בכלל היא נתנה לי הזדמנות למרות איך שנראתי ואיך שדיברתי אליה. היא לא וויתרה עלי.
היא החזירה לי חיבוק וכשהתנתקנו היא הסתכלה עלי ושתקה. החלטתי שאני מספרת לה.
"ג'ו.. אני לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. ההורים שלי ניסו להוציא ממני את הסיפור המלא הרבה פעמים, אבל סיפרתי להם רק פרטים בסיסיים ומעולם לא נכנסתי לזה עד הסוף, אני לא יודעת אם אני יכולה.." לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי. "לפני שנה, ביום הזה, חבר שלי עבר תאונת דרכים ונפטר. היינו ביחד שנתיים בערך.. זה התחיל מהתערבות מטופשת עם חברה."
-פלאש באק, לפני 3 שנים-
"אלי, התחלת ללמוד למבחן בהיסטוריה?" ג'ני שאלה אותי כשהייתי בדרכי לשיעור מתמטיקה, תמיד כשהיא הייתה מדברת זה היה מצחיק אותי, היה לה מבטא אנגלי ממש כבד כשהיא הייתה מבטאת מילים ארוכות יחסית כמו היסטוריה, זה היה נשמע מצחיק.
"לא ממש , רוצה.." התחלתי להגיד וכדור שפגע בי קטע אותי. מארק אנדרסון הוא זה שזרק את הכדור.
"אופס?" הוא צעק מהמגרש. אאוץ.
חייכתי אליו חיוך ציני והסתובבתי חזרה לג'ני. הרגשתי פעימות בגב, איפה שהכדור פגע.
"באלך להחזיר לי אותו?" הוא צעק וחייך את החיוך שלו היה ממיס את כל הבנות בבית הספר. לא אותי.
"רוצה את הכדור המטופש שלך?" צעקתי לו, "בבקשה!" צעקתי וזרקתי את הכדור מעבר לשער של בית הספר, לכביש.
הוא הסתכל עלי בשוק, "נו מה את דפוקה?!" הוא צעק בטון חריף ואני חייכתי. בסוף אחד מהבנים ביקש מהשומר אישור להביא את הכדור, ועד שהוא עשה את זה ההפסקה נגמרה והם לא סיימו את המשחק. מגיע להם.
ג'ני הסתכלה על מה שעשיתי וצחקקה, "סתומה את באמא שלי, זה גם אם הוא היה דורס אותי הייתי מחייכת ואומרת תודה על זה שהוא בכלל שם לב לקיומי." היא אמרה וחייכה כאילו מפנטזת על זה.
התחלנו ללכת לכיוון הכיתה.
"את רצינית?" האמת זה לא ממש הפתיע אותי, כולם הכירו את מארק, וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לכולם. נכון, אבא שלו היה פושע מפורסם אבל לא רק בגלל זה, הוא נראה ממש טוב. הוא תמיד ידע לחייך וידע להגיד כל דבר בדיוק בזמן המתאים. כל הבנות עפו עליו למרות שהן ידעו שההורים שלהן בחיים לא יתנו להן לצאת עם מישהו כזה ואני? אני לא התלהבתי ממנו בכלל כי אני שונאת בנים עם אף בשמיים. הוא מודע לכמה שכולן מאוהבת לו בצורה והוא מזלזל, אני לא מחפשת חבר רציני או מישהו שיהיה נאמן לי עד סוף חיי, אבל כבוד בסיסי לא היה הורג אותו.
"כאילו לא היית מתה שהוא יסתכל עלייך." היא אמרה וחייכה, "שזה די קרה, והרסת הכל! סתומה שכמוך." היא אמרה וציקצקה בלשון שלה.
"אם הייתי רוצה שהוא יסתכל עליי הייתי גורמת לזה לקרות." אמרתי בטוחה בעצמי. למה מי הוא בכלל?
"כן בטח.." היא אמרה לא מאמינה וכיווצה גבות, "אלי, את הילדה הכי יפה שאני מכירה, אבל אל תגזימי. זה פאקינג מארק." היא אמרה והסתכלה לכיוון שלי ואז חזרה להסתכל על הדרך.
"בואי נתערב שכן." אמרתי וצחקקתי, לא באמת רוצה להתערב על זה אבל אני יודעת שאני יכולה.
"בואי." היא ענתה ונעצרה, נעצרתי גם אני והסתכלתי עלייה.
"נו מה ברצינות?" שאלתי אותה.
"כן נו, אם אני צודקת והוא לא שם עלייך את עושה בשביל שנינו את העבודה בפיזיקה, אם את צודקת ואתם מחזיקים ביחד שבוע לפחות אני יעשה את העבודה." היא אמרה מרוצה מעצמה. אוף אבל העבודה ענקית, ואין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל.. הוא כיתה י'.. אני ח', למה שהוא יסתכל לכיוון שלי בכלל? איך הכנסתי את עצמי לזה?! אני לא מתכוונת לספק אותה.
"התערבנו" אמרתי ולחצתי לה את היד. פשוט סתומה את אליסון, פשוט סתומה.