"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 12
"קרטר!!" צעקתי עליו והוא צחק. "נו תסגור!" הסתובבתי אליו עם הגב מכסה את חזי בזרועות שלי.
ג'ו התגלגלה מצחוק למראה הפרצוף האדום שלי.
-"נשים יקרות, אתן עם מוזר. לראות אתכן בבגד ים זה בסדר גמור, אבל חזייה לא מתאים?" גיחך וסגר את הדלת.
שמתי ידיים על הפנים. איזה פדיחות אלוהים ישמור.
"תירגעי מה את בלחץ, בסך הכל הצטרפת לרשימת הנשים המאוד ארוכה שקרטר ווסט ראה בחזייה. זה כמו מבחן קבלה לפה, עכשיו את באמת אחת מאיתנו. ואני בטוחה שהוא אהב את מה שהוא ראה…" ג'ו אמרה וצחקה. איזה יום נהדר! משתפר מרגע לרגע. שמתי את הסוודר וניגשתי למראה להסתרק.
קרטר דפק בדלת, "נו מה את תופרת שם חולצה? כמה זמן?"
ניגשתי בחוסר רצון לדלת ופתחתי לו אותה. "מה אנשים? לקשור עניבה ולנגן בפסנתר ההורים שלכם כן מלמדים אתכם, אבל לדפוק בדלת זה כבר מעבר ליכולות שלכם?" פניתי לקרטר וג'ו. מה נסגר איתם שני אלה?
-"אני לא יודעת לנגן בפסנתר…" ג'ו מלמלה וחזרה לספר, שנראה שמאוד עניין אותה פתאום.
"אני כן." קרטר חייך בגאווה. יש משהו שהילד הזה לא יודע לעשות?
"מה רצית בכל אופן?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו.
"לקרוא לך לארוחת בוקר.. לא ידעתי אם תבואי…" הוא ענה.
"למה שאני לא אבוא?"
"סתם לא יודע… יום מבאס כזה…" הוא ענה בהתחמקות.
טוב… אני לא היחידה עם בעיות.
"אנחנו באות. זה בסדר, אתה יכול להתקדם." אמרתי.
"או שאתה יכול לשבת פה לידי," ג'ו אמרה והצביעה על המיטה, "ולארח לי חברה בזמן שאלי מתלבשת." קרטר עשה לי פרצוף והתיישב על המיטה שלי.
"ג'ו את בטוחה שזה בסדר שאני אלבש את הג'ינס הזה? הוא כנראה יקר להחריד." אמרתי ונעמדתי מולה.
"לא אל תלבשי. הוא נראה זוועה עלייך! תכחדי את והמותניים המושלמות שלך." אמרה והוציאה לי לשון.
"בואי רגע." קרטר קרא לי.
ניגשתי עליו ונעמדתי מולו. הוא בחן את גופי. "נו מה?" שאלתי חסרת סבלנות.
הוא שם ידיים על המותניים שלי. "מה אתה עושה?" צחקתי במבוכה.
"בודק את התיאוריה של ג'ו…" הוא אמר ומשך אותי יותר קרוב אליו והסתכל לי בעיניים.
הוא מפלרטט איתי או שאני מדמיינת?
"שאני אשכיר לכם חדר, חמודים?" ג'ו דיברה בקול רם מהרגיל. חייכתי חיוך סגור והסתובבתי.
"יאללה אנשים, להתחיל להזיז ישבנים!" היא אמרה בפתאומיות וקמה.
"קצת קשה כשאין לך אחד כזה." קרטר דיבר ולא הייתי בטוחה למי הוא פונה.
"אאוץ?" צחקתי.
"תאמיני לי שהיצור לא דיבר עלייך. לפחות לי אין בעיות גדילה…" היא עקצה אותו חזרה והסתכלה לכיוון המפשעה שלו.
נשכתי את שפתי ולא יכולתי שלא לצחוק.
"זה לא מה שאחותך אומרת…" פנה לג'ו והיא הרביצה לו בתגובה. "איי איי סליחה…" הוא צחק ודחף אותה ממנו בעדינות.
"לאן את חושבת שאת לוקחת את הספר שלי?" אמרתי כשראיתי שהיא הולכת לכיוון הדלת איתו.
"אה כן לגבי זה, ניראה לי שלקחתי לך אותו." היא חייכה.
"ומה אני אמורה לעשות?" שאלתי אותה והרמתי גבות.
"תבואי אלי לחדר, יש מספיק מה לעשות." קרטר קרץ ופתח את הדלת.
כן. הוא מפלרטט איתי.
ארוחת הבוקר עברה בסדר… חוץ מהמחשבות שרצו לי בראש על מארק… אני כל כך מתגעגעת. זה פשוט לא פייר, עד שהכול מסתדר משהו חייב להרוס. מערכת היחסים שלנו לא הייתה מושלמת, היו הרבה ריבים אבל גם הרבה רגעים יפים שגרמו לי לשכוח את כל הדברים הפחות יפים.
רק שבזמן האחרון… חודש בערך לפני שהוא נהרג, התחילו להיות הרבה רגעים פחות יפים… רבנו הרבה וכל היום העברנו ביקורת אחד על השני במקום פשוט להינות אחד מהשני. הרבה זמן לא סלחתי לעצמי על זה. אני יודעת שזה לא ישמע הגיוני לאף אחד אבל הוא באמת היה האחד שלי. ההורים שלי סירבו להבין את זה, חשבו שהייתי איתו בשביל הפוזה. אין ילדה אחת בבית הספר שלי שלא הייתה דלוקה על מארק, הוא היה באד בוי בקטע טוב. הוא מושלם. והוא שלי.
היה שלי…
היום לא היה לי תיאבון, למרות ששוב הגישו את הטוסטים המדהימים ההם ובכל זאת לקחתי פשוט סלט, שגם לזה לא היה לי תיאבון. אבל ידעתי שג'ו חושדת ממילא, ואם לא אוכל כלום החדשות שלה יתגברו.
שיחקתי בגמבה בעצבנות… אוף. למה אני לא יכולה פשוט להעביר את היום הזה בשינה, להתעורר מחר ולהמשיך בחיים שלי? זה כואב… זה כואב גם אחרי שנה. אומרים תמיד שהזמן הוא התרופה הכי טובה אבל לא במקרה זה, זה יכאב. תמיד. לא משנה כמה זמן יעבור ומה אני יעשה, גם אם יום אחד תהיה לי משפחה ובעל… זה ימשיך לכאוב.
-"אליסון רחמים על הגמבה רצחת אותה." קרטר אמר וקטע אותי מהמחשבות שלי.
"מה?" שאלתי בעייפות, לא מבינה שכולם בוהים בי כבר כמה דקות כנראה. הסתכלתי על הצלחת שלי, חתכתי את הגמבה לחתיכות קטנות בלי לשים לב אפילו… כולם צחקו מהתגובה האדישה שלי, חייכתי חיוך מובך.
-"הכל טוב?" הוא שאל אותי והביט בי.
"הכל מעולה…" אמרתי כמעט בלחישה.
קמתי מהכיסא והחלטתי ללכת לחדר, אני לא רוצה להמשיך את העמדת הפנים הזאת. רע לי. אני רוצה לישון.
"אליסון!" קרטר קרא אחרי והמשכתי ללכת.
הוא השיג אותי ונגע לי בזרוע, מסובב אותי אליו, "מה יש?" שאל. הסתכלתי על המרצפות המרובעות. אני לא יכולה לעשות את זה… אם אני אתסכל בעיניים האלה שלו אני אתחיל לבכות.
נקודת המבט של קרטר:
היא הסתכלה על הרצפה, הרמתי את הראש שלה מהסנטר בעדינות, ראיתי שהעיניים האפורות היפיפיות שלה מתמלאות הדמעות.
לא ראיתי אותה בוכה אף פעם, אם זאת הייתה מישהי אחרת והמצב לא היה רציני הייתי בטח עושה על זה בדיחה או משהו.
-"די קרטר שחרר…" היא אמרה, אותו הדבר שהיא אמרה לי בפעם הראשונה שנפגשנו.
"אנחנו קצת אחרי זה לא?" שאלתי אותה והסתכלתי על הפנים העדינות שלה. היא כל כך יפה.
-"סתם בוקר מבאס…" היא אמרה והשתחררה מהאחיזה שלי. "אני רוצה להיות לבד קצת, אוקיי?"
"אוקיי."
תגובות (1)
תמשיכי..