"גישה היא דבר קטן שעושה הבדל גדול" – פרק 1 חלק א'

פרק 1 :
אלי התעוררה ב1 בצהריים , כמו שהייתה מרבה לעשות לאחרונה. אחרי שהעיפו אותה מהבית ספר השלישי שההורים שלה רשמו אותה אליו השנה, שום בית ספר לא רצה לקבל אותה והם פשוט הפסיקו לנסות, כי מה הטעם?
היא הורידה ממנה את השמיכה וזרקה אותה על הרצפה ברישול, לבשה מכנסי טרנינג לבנות וחולצת טריקו שחורה מלוכלכת בצבע חינה אדום, שהייתה נוהגת לצבוע בו את שערה. היא אהבה את החוסר שגרתיות שצבע, והוא התאים לגוון עורה החלבי.
אחרי שצחצחה שיניים ירדה למטה למטבח, ומצאה טוסטים מונחים על השיש ולידם פתק :
אלי,
יצאתי לעבודה, אחזור בצהריים.
אל תצאי מהבית.
"את מאחרת .." אמרה אלי לחדר הריק.
היא לקחה ביס מאחד הטוסטים , החזירה אותו למקומו ומיד פנתה לעבר הדלת,
בדרך לדלת מילמלה אלי לעצמה "אל תצאי מהבית אלי , תישארי פה להירקב ביחד איתנו אלי, תעשי מה שאנחנו אומרים לך לעשות ואנחנו נמשיך להעמיד פנים שאכפת לנו ממך אלי.. "
היא התקרבה לדלת בצעד נחוש ועל פנייה מבט מרדני , שלחה יד בשביל למשוך בידית והדלת נפתחה, מולה עמדו אמה ואביה.
"מה אלי? מרוב הלימודים שפספסת שכחת קרוא וכתוב? " שאלה אמה בלעגנות.
'מה אמא ? מרוב תמימות שכחת שאני שמה ז.."
"אלי! , תשמרי על הפה שלך!" קטע אותה אביה. היא הופתעה מהתגובה שלו , רוב הזמן הוא היה פשוט אדיש למצב, לעיתים נדירות באמת היה לו אכפת.
עד לפני כמה חודשים אמא שלה הייתה נפגעת, ואלי הייתה מרגישה אשמה ומבקשת סליחה, אבל שניהן הגיעו למצב שפשוט לא אכפת להן. אמא שלה הסתכלה עליה במבט אדיש ורק אמרה "שבי".
נקודת מבט של אליסון [אלי] :
גלגלתי עיניים והתיישבתי, החלטתי שעדיף לי לבזבז 10 דקות ולהקשיב להטפות מוסר שלהם מאשר לבזבז חצי שעה בוויכוח. אמא ואבא התיישבו מולי על הכורסאות החומות שלנו, כרגיל עם מבטם האדיש.
"אליסון.." אמרה אמא בעייפות ונשענה לאחור, טון הדיבור שלה לא מוצא חן בעיני, היא נשמעת עצבנית. או מתוחה. טוב זה בטוח לא.
"אני אומר לך ברצינות אלי, התייאשנו ממך לגמרי. אני מבינה שמה שקרה הרס אותך, אבל הבטחת לנו עוד מזמן, שאת תהי רחוקה מכל השטויות האלה! והייתי עוד מבינה אם זה היה משהו חד-פעמי, אבל ברצף חוזר כזה המשטרה לא מרוצה ממך ולא מרוצה מאיתנו כהורים." היא אמרה והסתכלה עלי בעניים מתחננות להבנה.
"גם אני לא ממש מרוצה מהם…" מלמלתי.
"בכל מקרה, המצב הזה לא יכול להימשך." המשיך אבי, "חשבנו על דרך לנסות לעזור לך."
"דיברתי היום עם חבר שלי שמקורב לתיק שלך, והוא אמר לי שתחנה הבאה אצלך זה פנימייה צבאית. לא את ולא אנחנו לא רוצים בזה. אנחנו רוצים שתהיה לך הזדמנות לסיים את תקופת האבל שלך ולהוציא בגרות בסופו של דבר. מובן לנו שהמוות שלו היה מאוד כואב לך, ושהוא היה מאוד חשוב לך, אבל גם לך יש עתיד לחשוב עליו, אליסון!, יש דבר אחד שאפשר לעשות." הוא אמר והסתכל על אמא כאילו רומז לה שתמשיך לדבר.
אני מאוד לא אוהבת את הכיוון שבו זה מתקדם.
"כשהייתי בגילך…" היא נשמה נשימה עמוקה לפני שהיא המשיכה, מכינה אותי לגרוע מכול, "למדתי בפנימייה."
פנימייה?
שמעתי הרבה על הפנימייה הזאת. מלאה בילדים עשירים ומעצבנים עם אף בשמיים. לא בשבילי. בכלל לא.
"זאת פנימייה מחוץ ללונדון , והיום אני ואבא שלך ביקרנו שם, שום דבר לא התשנה והמקום נשאר מעולה כפי שהיה. דיברתי עם המנהלת, שהיא במקרה חברה טובה שלי, והיא התרגשה לקבל אותך. היא אמרה שזה המקום בשבילך ושאם יש לך חצי מהתכונות שיש בי את תשתלבי מצויין."
רק לא פנימייה.
"היא הסכימה לקבל אותך כבר מחר, אז כדאי שתלכי לארוז. עד מחר אסור לך לצאת מהבית ותיפרדי מהפלאפון שלך, טכנולוגיה אסורה בקימריה"
מחר?!